גיבורות לא בוכות

קרול יקרה,
השיר שלך נוגע במקום הכי שקט והכי כואב בו־זמנית. הצלחת ללכוד געגוע שאינו רק לאדם, אלא גם למה שהיה ביניכם : לרוך, לדאגה הקטנה, למילים הפשוטות שנשארות להדהד גם כשהכול נגמר.

יש כאן ניגוד חזק ומטלטל בין הזיכרון המנחם לבין האמת הכואבת, בין “גיבורות לא בוכות” לבין הדמעות שלא מפסיקות לבוא. דווקא בכנות הזו, בחשיפה של השבר, את מראה שגיבורה אמיתית כן בוכה  והיא עדיין ממשיכה לאהוב, לזכור ולהרגיש.

השורה על הדלת הנעולה והמרחק הבלתי ניתן לגישור נחרטת בלב, ומשאירה תחושת ריק עמוקה אך גם אנושית מאוד. זה שיר עדין ועוצמתי, שמצליח לגעת בזיכרון, באובדן ובאהבה שנשארת גם כשאין למי לפנות.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

אותם דברים יומיומיים ביחסים, אפילו כאלה מכאיבים - נעלמים ואינם עוד בזיכרון כשהוא אינו כאן. מצמרר השיר הזה, היעדרו. יהי זכרו ברוך. 

כואב

פתקים פתקים של אהבה

בהתחלה התבלבלתי כי נכתב" אלייך", שזה כתיב לנמענת, ואז הופיע פועל ציווי ב-זכר.

אהבתי את הנזילות המגדרית-הלשונית הזו.