שילוח אחרון – חלק שני ואחרון
גיא צלמוות – תחנה סופית
אלול תש"ב
תשרי תש"ג
קרונות הרכבת נפתחו לרווחה. המולה רבה שררה מסביב. ברקע נשמעה מוסיקה מתנגנת, (לשמחה - מה זו עושָה?), ירדנו, או יותר נכון, הוּרדנו מקרונות הרכבת בלא כֶּבֶשׁ או מדרגות. הצעירים קפצו, אך לנשים ולמבוגרים הייתה זו מלאכה קשה ביותר. אלה שכבר ירדו נרתמו לסייע לאחרים לרדת. "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק", עד שירד אחרון- הנוסעים.
ריח עז ומוזר היה באוויר. איש לא ידע מהו ריח זה. האם זה ממפעל לתעשיית בשר?. ניחושו של אחד, היה וַדַאֹו של אחר.
כולם להסתדר בשורות"! פקד אחד הגרמנים. יריות באוויר, הצלפות שוט, או מכות מקתות של רובים, האיצו וזרזו את המתמהמהים להישמע להוראות. מאות רבות של יהודים חלקם בלבוש "רגיל", ואחרים ב"חליפות פסים", נעמדו בשורות ובטורים ארוכים עד שלא ניתן לראות את קצות הראשונים.
קצין גרמני מלווה במספר קצינים וסמלים עבר אל מול פנינו, כבוחן "מסדר כבוד" לכבוד נירון-קיסר הרומאי.
הקצין, גבוה וזקוף, הביט בנו כנמר שלכד, זה-עתה, את טרפו. בידו הימנית החזיק מין מקל שבקצהו גולת-זהב. עם מקל זה, החל ל"הצביע" על האנשים, לקצב המוסיקה המתנגנת ברקע, וסימן באוויר "ימין ושמאל".
אט-אט נתפרדה החבילה ובתוך כחצי שעה, היו שתי קבוצות גדולות. באחת מהן היה אבי ועוד מספר אנשים מהעיר וולפא, העיר שלנו. בקבוצה השנייה "שלימזל", אני ומאות גברים, נשים ונערות. הסמלים הגרמנים הובילו את הקבוצות, כל אחת לכיוון מנוגד לשנייה, עד שנעלמו זו לזו מן העין. לאחר כברת-דרך, גם הנשים יחד עם הנערות הופרדו לכיוון אחר.
המחנה "החדש" נראה דומה למחנה הקודם, אך שונה במראהו ובגודלו הענק. מספר עצום של צריפים, כמלוא העין, מסודרים בזה אחר זה. ודלתותיהם פונות אל מרכז רחבה גדולה, לשם הגיעה הקבוצה "שלנו".
בקצהו, הרחוק מאוד, של המחנה, נראה ענן עשן מיתמר כלפי מעלה, וכשהרוח באה מכיוון צפון, הביאה עמה גל ריח - עז ומחניק. "פתיתי אֵפֶר נשרו מדי פעם, אם כי לא הגיעו ממש בסמוך לנו.
"עצור"! פקד המלווה הגרמני. אל הגרמני התלוו מספר "ממונים יהודים", אשר במחנה זה נקראו "קאפו". תפקידו של ה"קאפו": לעשות את "העבודה השחורה" עבור הגרמנים, וכן לתרגם את דבריהם במקרה הצורך. (לפעמים עשו זאת – לא כמי שֵכְּפַאָם שֶד).
הקצין פתח בנאום הידוע והמוכר: "הגעתם למחנה עבודה. מעתה זהו ביתכם החדש. כל שעליכם לעשות- להישמע להוראות". המתורגמן, לאחר שפירש את דברי הגרמני, הוסיף משלו: "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". צחקתי בליבי: גם תמול גם שלשום, שמענו דברים דומים. איפה "מקומו" ואיפה "בשלום".
הקצין הגרמני הלך כלעומת שבא. ה"קאפו" הסביר את "שיגרת המחנה" לפרטי-פרטים. חידוש מעניין היה בדברי הקאפו: "כאן מחלקים גם ארוחת צהריים". לאחר מעשה, ולאחר שהדברים הובנו כהלכה, הועברנו לצריפים שדמו, כמעט, ל"אחיהם" מהמחנה הקודם, כלומר: דרגשי-עץ בכמה "קומות", אלא שהפעם גם תבן גם מספוא לא היו על הדרגשים, זולתי שתי שמיכות דקות מאוד – כמו המצה של פסח. נראה היה ש"הדיירים" בביתנים אלה, הם "זמניים" מאוד.
הלילות החלו להיות קרים מן הרגיל באזור זה של אירופה. השמיכות הדקות חיממו אך במעט. רוב הלילה עבר עלינו ב"נים ולא-נים". חסרונם של מזרן או מצע כלשהו, נתנו את אותותיהם וגם כאבי הגב גברו. במרכזו של כל ביתן הייתה עששית שפעלה על נפט. כשזה נגמר, אות הוא – שתיקה מוחלטת.
צפירת אזעקה קצרה בישרה על יקיצה וספירת-בוקר. כשעה לאחר מכן "הוגשה" ארוחת בוקר.
שיגרת עבודה
במחנה זה לא היו "תוכניות עבודה" מוכנות מראש. הכול התנהל לפי הצרכים של הגרמנים. יום עסקו בדבר אחד, ובמשנהו במשהו אחר לחלוטין. ה"משימות" התנהלו ע"י צוותים קטנים, שניים או שלשה איש.
ביומי הראשון במחנה נדרשנו, אני ועוד שני צעירים, להתלוות לקאפו, אשר ענד על זרועו סרט לבן עם "מגן דוד" לאות על היותו רשאי לנוע ממקום למקום במחנה, דרך שערים שלידם הוצבו שומרים גרמנים נושאי נשק.
הקאפו הוביל אותנו עד לשער הכניסה האחורי של המחנה, שם חנתה משאית טעונה במוצרי מזון ושתייה משובחים. הקאפו נתן הנחיות לאן לפרוק את תכולת המשאית, והלך לדרכו, לא לפני שהזהיר אותנו לא "לטעום" מהמזון וכן להמתין במקום עד לבואו חזרה. פריקת המשאית נתארכה זמן רב בשל חולשתנו הרבה מחוסר מזון ומהרעבה תמידית.
בסיום העבודה המתישה, תמהנו מה-יהא על ארוחת הצהריים. כבמטה-קסם, צץ הקאפו והוביל אותנו לכיוון רחבת המגורים, שם עסקו בחלוקת הארוחה, שבהתאם לתפריט הגרמני "המשובח", כללה פרוסת לחם וקערית מים דלוחים שבפי העם נקראו, משום-מה, "מרק".
"אולי, בכל זאת, נחייה ולא נמות", אמרתי לעצמי. נימקתי מסברא: "מה הטעם שיפטמו אותנו ואחר-כך ימיתונו?!" במחשבה "מעודדת" זו חזרתי לביתן למנוחה עד לעבודת-פרך הבאה. שכבתי על הדרגש ועיניי החלו להיעצם. במוחי עלו הרהורים: איפה אבא, איפה אימא. גם מקומם של שני דודי, לא נשמט מהרהורי.
אֶל הֲאֲבַדֹון - אֵלִי , אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי
י' בתשרי תש"ג (יום הכיפורים)
הסעודה האחרונה
בוקר זה היה שונה מִבְּקרים אחרים. "ארוחת הבוקר" עמדה להסתיים. שני אסירים, שבידם היה סיר גדול למדי, עברו בין האסירים וחילקו – ביד רחבה - מיני מגדנות. תמהנו על הדבר. (לדידי לא הייתה "נפקא-מינא", ממילא יום כיפורים היום, ואמלא את הבטחתי לצום. את המגדנות אשמור לאחר התענית). האם הגיעה ההצלה?, או שמא זו הסעודה האחרונה של הנידון למוות?.
ביו כך ובין-כך הגיעו מספר סמלים אשר הודיעו לכולם: "אתם הולכים להתקלח ולהחליף בגדים" (כנראה גזרה משמיים שלא אתענה את כל התעניות של היום הקדוש). הקאפו ועוזריו סידרו את האנשים בכמה טורים, והתחלנו לצעוד לכיוון השער החסום, כשהסמלים החמושים מלווים אותנו לאורך הדרך, מהלך של כעשר דקות.
אחד הסמלים פקד על השומר בשער, לפתוח את השער הקרוב וגם את הרחוק יותר. נכנסנו, אני ועוד כמה מאות אנשים, דרך השער הראשון.
לאחר עשרות מטרים עברנו גם דרך השער השני. ככל שהתקדמנו לכיוון המקלחות, כך גבר הריח של בשר חרוך - וענני אפר היתמרו השמיימה ביתר שאת וביתר עֹז.
מספר אסירים נתנו בידי כל אחד מהנוכחים מגבת וסבון רחצה. אחד הסמלים אמר שלמקלחות יכנסו בכל פעם כשמונים אנשים. נכנסנו לאולם גדול ופקדו עלינו להוריד את הבגדים, לתלותם על קולבים שבפינת האולם, ולהישאר רק עם המגבת והסבון. כך עשינו עד שהיינו עירומים כביום היוולדנו. כל אחד ניסה לכסות את ערוותו, אם במגבת או בידיו.
הדלת נטרקה מאחרינו. דלת אחרת נפתחה.
עברנו לאולם הרחצה שעל קירותיו היו מספר צינורות-מקלחת. כך מצאנו את עצמנו, כשמונים אנשים, מתחת למרזבי המקלחות. שמתי לב שאין ברזים להפעלת המקלחות. חשבתי לעצמי שזה "עניין של חסכון" ויש ברז ראשי שמפעיל הכל יחד.
"אֹופֵן וָוסֶער!" (פתח את המים!), נשמעה הפקודה.* למעשה כמו כל המהלכים גם זו הייתה הונאה, ובעצם הוכנס גז חריף ומחניק. הרגשתי קושי בנשימה וכמוני יתר האנשים, שהרגישו מחנק עז.
האנשים החלו לזעוק ולצרוח בקולי-קולות. ממש מטפסים על הקירות, או איש על גב רעהו, מחפשים עוד טיפת אוויר. הצעקות של היהודים, החזירוני - בהרף עין - לבית הכנסת בוולפא לאותו יום כיפורים והפיוט "ונתנה תוקף" של מויש'ה וינשטיין. "מי בחניקה, מי בשריפה....מי בקיצו ...מי יחיה ומי ימות".
דמותה של אימי, רוחל'ה, צצה ועמדה מול עיניי. "יוד'ל", כך נהגה לומר, "כאשר יהיה לך קשה, אל תשכח לומר 'שמע ישראל', זה תמיד עוזר". קראתי בקול גדול: " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". אחדים מהאנשים, שעוד נותרה נשמה באפם, הצטרפו לקריאה. כאשר הגעתי למילה "אֶחָד" - ממש כמו התנא רבי עקיבא (מעשרה הרוגי מלכות), אפסו כוחותיי ונפלתי אל הרצפה הקרה. הצריחות והצעקות פסקו.
באולם השתררה דממת- מוות – תרתי משמע.
תודה למי שקרא ולמי שגם הגיב.
יהיו מילותיי אלה לעילוי נשמתם הטהורה של הנספים.
