סיפורים

מספר ימים לאחר השילוח השני, שמתי לב שלאחר "כיבוי האורות", מסתודדים מספר אנשים בפינה הרחוקה של הביתן. היו אלה: אבא, שלימזל ועוד שניים מ"החדשים" שהגיעו לפני כמה ימים.

תחילה חשבתי שמדובר בעניין של מה-בכך, אולם המפגשים חזרו ונשנו כמה פעמים. אבי לא טרח לספר לי, וממילא לא שאלתי. "עניין של מבוגרים", אמרתי לעצמי.

באחד הימים, לאחר ארוחת הערב, נכנס הממונה הראשי (החדש), שלימזל, והודיע כי החל ממחר יֵצאו חמישים איש לעבודה מחוץ למחנה לצורך כריתת עצים. (בדומה לעבודה שעשינו לפני מספר שבועות). שלימזל הוסיף שלעבודה זו יצאו חדשים בלבד. "כוחם עוד במותניהם", כך אמר והוסיף, "אני אלווה אותם למקום העבודה".

אבא ביקש להצטרף גם הוא בטענה שהוא כבר מכיר את העבודה ויכול לסייע "בהדרכת" החדשים. שלימזל קפץ על ההצעה - כמוצא שלל רב. "זה יכול להתאים לתכנית שלנו", אמר "שלימזל" לאבא ולשני החדשים (שהיו שותפים להסתודדות). אמר – ולא פירט.

בבוקר המחרת הקריא הממונה את שמות היוצאים לעבודה מחוץ למחנה, ובתוך דקות היו כחמישים איש, מלווים בשלשה סמלים בדרכם אל מחוץ למחנה - אל היער. מאחרי הצועדים נסעה משאית שבתוכה היו כלי עבודה.

כפי הנהוג בעבודה מפרכת זו, חזרו העובדים אל המחנה לקראת שקיעת החמה, זמן- מה לפני ארוחת הערב. כך נמשך הדבר כשלשה ימים.

ביום הרביעי, בשעות אחה"צ המוקדמות , נכנסו למחנה שתי המשאיות הגדולות (המיועדות לגרור את העצים למנסרה) במהירות רבה – הישר אל המפקדה. דקות אחדות לאחר מכן נשמעו שתי אזעקות רצופות המבשרות על התייצבות כל ה"דיירים", ללא דחוי, ברחבה הגדולה.

מכל עבר נהרו אסירים במרוצה. חלקם מהביתנים ואחרים, כמוני, ממקום עבודתם (במפעל התחמושת). כל אחד ניסה לנחש על מה האזעקה הלא-שגרתית, אך איש לא העלה על דעתו את אשר עמד להתרחש.

כלי רכב קטנים ומשאית אחת, וכן מספר חיילים גרמנים, מלווים בכלבים ופנסי תאורה, יצאו את שער המחנה לכיוון היער.

מפקד המחנה, בכבודו ובעצמו, מְלוּוה במספר קצינים וסמלים, הגיע אל מרכז הרחבה.

המפקד, בארשת פנים כועסת, פתח ואמר: "היום נעשה מעשה אשר לא ייעשה. מספר אסירים פגעו בשומרים ונמלטו למקום לא ידוע". "איש לא נמלט ממחנה זה ואיש לא יימלט".

"על-כן", הוסיף המפקד, "אם עד חצות הלילה לא ימצאו הנמלטים, נוציא למוות אסיר תמורת נמלט".

לא האמנתי שכך יעשו. הראייה: מאז בואנו לכאן, לפני מספר חודשים, לא נורתה אף לא ירייה אחת. אולם אצל הגרמנים אין לדעת, צפנתי בליבי איך יתפתחו הדברים.

מפקד המחנה חילק הוראות לעוזריו ופנה למשרדו.

ממלא מקום המפקד הודיע כי כל עוד לא יגיעו הנמלטים, אנו נישאר על מקומנו ולא תוגש ארוחת ערב.

לאחר שעה קלה הובאו ראשוני הנלכדים, אבא ושלימזל, שכוחם לא עמד להם להרחיק אל תוך היער. השניים הועמדו בנפרד מיתר האסירים שבמחנה ונקשרו אל עמוד-הדגל של הגרמנים.

שני סמלים ניגשו אליהם והתחילו להצליף בהם בשוט עד שעורם, הדליל ממילא, יצא אל מחוץ לבגדי-הפסים שלהם. דם רב ניגר מפצעיהם, אך לא היה לאל-ידינו לסייע בעדם.

בעוד השניים מתבוססים בדמם, נכנסה משאית לרחבה והורדו ממנה עוד שלשים אסירים. השומרים שנפגעו, הצביעו על שניים מהנמלטים שפגעו בהם. אלה הועמדו בצד עד להחלטת מפקד המחנה. יתר הנמלטים עברו "טיפול" דומה כפי שעברו אבא ושלימזל, לאמור: הצלפות עד זוב דמם.

שעות נקפו. רבים מהאסירים (שלא נטלו חלק בבריחה) החלו להתמוטט וחלקם אף התעלפו מחוסר כוח.

לקראת חצות הלילה, בעוד אנו עומדים, נשמעו יריות מאזור היער. הירי נמשך מספר דקות שלאחריו השתררה דממת הלילה. לא חלפה מחצית השעה ולמחנה נכנסה עוד משאית שבמטענה היו כשבע-עשרה גוויות של הנמלטים. נותר רק נמלט אחד שטרם נתפס. (אני קוטע את המתח, האיש שלא נתפס, הוא ט. גולדברום, אשר חבר לפרטיזנים והגיע לחיפה - זה אולי יסופר בפרק נפרד)

מפקד המחנה הגיע לרחבה והתיר לאסירים לחזור לביתנים. שתי יריות אקדח נשמעו סמוך אלינו. מפקד המחנה, עצמו, ירה למוות בשני הנמלטים שפצעו את השומרים.

לאחר שהגרמנים עזבו את המקום, התחלנו לטפל בפצועים והעברנו כל איש לביתן "שלו". בביתן שלנו היו כאמור, אבא, שלימזל ושני החדשים שהיו מסתודדים עם אבא ושלימזל לפני הבריחה. הד"ר גרינשפן, שהיה מדיירי הביתן שלנו, טיפל ככל יכולתו בפצועים לאור אמצעיו הדלים.

רק לקראת הצהריים של יום המחרת, התיר המפקד לקחת את הגופות אל קצה המחנה ולקוברם שם.

נשארה "בעיה" בלתי פתורה – האם מפקד המחנה יקיים את אזהרתו להוציא להורג אסיר אחד במקום האסיר שטרם נתפס.

ממונה הביתן שלנו, מונה לממונה ראשי - זמני- במקום שלימזל עד שהלה יחלים מפצעי ההצלפה. הממונה החדש הודיע בעת ארוחת הערב, כי על כל האנשים להישאר ברחבה עד להודעה שתבוא מפי מפקד המחנה.

במקומו של מפקד המחנה, הגיע סגנו אשר הודיע כי המפקד דוחה את ביצוע ההוצאה להורג למועד אחר.

הפרק הבא שילוח לפני אחרון

תגובות