זועם

גשם ואתה מסתתר תחת סככה דולפת, רטוב עד לשעת עצמותיך, זועף ונזכר שהיית ילד מקפץ בשלוליות, סופג מים, נוטל, צוהל ואתה תוהה ממתי נעשית ככה ? תודה רבה לך משה היקר, צהריים טובים ושבת טובה.

השיר מתאר רגע יומיומי של גשם ותסכול, שבו אתה  כועס על המצב. לפתע אתה  נזכר בעצמך כילד, שמח, חופשי ונהנה מהגשם, ומבין את הפער בין מי שהיה למי שהפך להיות.

הכעס והכבדות הם תוצר של אובדן הפשטות והשמחה. אם נשיב לעצמנו את נקודת המבט הילדית נוכל לחוות את החיים מחדש בשמחה ולא בזעם.

תודה משה היקר על השיר המעורר מחשבה.

שבת מבורכת ושקטה במידת האפשר.

שמוליק

שורותיך מציבות מראה נוקבת מול תהליך ההתבגרות, שבו המפגש הפשוט עם הגשם הופך מחגיגה של ילד הצוהל בשלוליות, למקור של זעם ותרעומת עבור המבוגר המנסה להסתתר.
הפער בין הזיכרון הרטוב והחיוני מהעבר לבין החרון המיוזע של ההווה מעלה תהייה כואבת על הנקודה שבה איבדנו את היכולת להשתעשע עם העולם, ומזמין אותנו לשאול מתי ולמה בחרנו להחליף את המשובה התמימה בנוקשות ובכעס.
התשובה לזה ששואל "למה?" אינה טמונה בזמן שחלף, אלא בשינוי שחל במבט שלו על העולם. ככל שהתבגר, הוא החליף את הסקרנות באחריות ואת המשובה בצורך בשליטה; הגשם, שהיה עבורו פעם הזמנה למשחק חופשי, הפך למטרד המאיים על הסדר היבש והמוגן של חיי המבוגר.

כך בעיניים של ילד

הכל נראה יותר

אמיתי יפה ומבטיח

כשמתבגרים אנו

עוברים שינויים

ולא תמיד

מודעים אליהם ...

תודה לשירתך משה

שבת שלווה לכולנו

ממני עליזה.

השיר בנוי על ניגוד חריף בין שתי חוויות של אותו אדם:

ההווה המבוגר אתה עומד בגשם, כועס ("זועם וקוֹצף") ומנסה להסתתר ללא הצלחה תחת סככה דולפת. הגשם נתפס עבורך כמטרד מרגיז שחודר לעצמות

זיכרון הילדות לפתע עולה בךזיכרון של עצמך כילד, שדווקא נהנה מאותו המצב בדיוק – מקפץ בשלוליות, ספוג מים וצוהל. עבור הילד, הגשם הוא משחק ולא סבל.

השאלה המרכזית שהשיר שואל בסופו ("אז מתי? ולמה?") היא פילוסופית ונוגעת בשינוי שעובר עלינו כבני אדם: מתי הפכנו מילדים שרואים בעולם (ובגשם) פלא, למבוגרים מלאי תרעומת וחרון (כעס)?

ךשיר על הפער שבין הילד הפנימי למבוגר המריר, ועל הגעגוע ליכולת פשוט "להיות" מבלי להתלונן על נסיבות החיים.

יפה כתבת שבטובה

אתה נזכר בילד שהיית מלא שמחת החיים והסקרנות, ותוהה מתי זה נעלם והוחלף במרירות הקיומית. אל תאפשר לזה לקרות, תישאר הילד שהיית!