הריקוד האחרון של הקיץ/ ש. כהן
החול של חוף הים בהרצליה כבר לא הרגיש לאברהם כמו פעם. פעם, בשנות השבעים, החול היה שטיח זהוב ורך שקרא לרגליים יחפות לרוץ עליו ללא עכבות. היום, בגיל שבעים ושמונה, החול היה משטח בוגדני שתבע ריכוז בכל צעד. אברהם אחז בידה של שרה. ידה הייתה דקה, כמעט שקופה, עור עדין כנייר משי שמתחתיו פועם דופק חלש אך עקשני.
"את זוכרת, שרה?" הוא שאל, קולו נסדק מעט מול הרוח המלוחה.
שרה הביטה בים. עיניה הכחולות, שהזמן עטף בקמטים של חוכמה וצחוק, נצצו. "הנה שם, אברם. רחבת הבטון. היא עדיין עומדת."
הם התקדמו לעבר שרידי רחבת הריקודים הישנה של ה"טיילת". המקום היה נטוש למחצה, המעקה החליד, והמוזיקה החיה של תזמורות הקיץ הוחלפה ברעש הגלים ומרחוק במוזיקה אלקטרונית בוקעת מרמקול של נערים שחלפו על פניהם בריצה. הנערים לא ראו אותם. עבורם, הזוג הזקן היה חלק מהנוף הדומם, כמו סלע מכוסה אצות. הם לא ידעו שעל הרחבה הזו, לפני חמישים שנה בדיוק, התחולל מפץ גדול של חיים.
פלאשבק: אוגוסט 1974
האוויר היה סמיך מלחות וריח של "סוסיתא" חונה בקרבת מקום. אברהם הצעיר, עם רעמת שיער כהה וחולצה מכופתרת שפתח בה את הכפתור העליון כדי להיראות
"קוּל ", עמד בצד הרחבה. להקת מקומית ניגנה גרסת כיסוי ללהיט של אלביס.
ואז הוא ראה אותה. שרה. היא לבשה שמלת פרחים קלילה שהגיעה עד הברכיים, ושערה הבלונדיני היה קשור בסרט אדום. היא לא רקדה, היא נראתה כאילו היא מרחפת סנטימטר מעל הבטון. כשהיא הסתובבה, שמלתה נפתחה כמו מניפה.
"מותר?" הוא שאל, מנסה להסתיר את הרעד בידו.
"רק אם אתה מבטיח לא לדרוך לי על הבהונות," היא ענתה בחיוך שהמיס את כל חומות המבוכה שלו.
באותו לילה, הזמן הפסיק להתקיים. הם רקדו עד שהנגנים ארזו את הכלים, עד שהירח שקע לתוך הים והשחר עלה מעל המלונות הרחוקים. באותו לילה הם הבטיחו זה לזו שגם כשיהיו זקנים, הם יחזרו לכאן.
ההווה: 2026
אברהם עזר לשרה לעלות את שלוש המדרגות לרחבה. כל תנועה הייתה איטית, מחושבת. שרה סבלה בשנה האחרונה מבעיית זיכרון שהלכה והחמירה , אבל הלילה, ביום הנישואין החמישים שלהם, השמיים בראשה היו בהירים באופן מפתיע.
הוא שלף מכיסו מכשיר טלפון קטן ולחץ על כפתור הנגינה. הצלילים המוכרים של "Can't Help Falling in Love" * החלו להתנגן, צרודים מעט מהרמקול הקטן, אך ברורים מספיק כדי למלא את החלל ביניהם.
"אני לא בטוחה שהרגליים שלי יזכרו," לחשה שרה, חוששת.
"הן לא צריכות לזכור," אמר אברהם והניח את ידו על מותניה, "הלב שלי ינחה אותנו."
הוא לקח את ידה בידו, והם החלו לנוע.
זה לא היה הריקוד הסוער של גיל עשרים. אלו היו תנועות קטנות, כמעט בלתי נראות. נדנוד עדין מצד לצד. אבל עבור אברהם, הוא הרגיש שוב את אותה רעמת שיער כהה. עבור שרה, הכאב בברכיים נעלם, והיא חזרה להיות הנערה עם הסרט האדום.
"אברם," היא אמרה פתאום, עוצמת את עיניה ונשענת על כתפו, "החיים עברו כל כך מהר. איפה כל השנים?"
"הן כאן, יקירתי," הוא ענה. "הן בבית שבנינו, בילדים שגדלו, בנכדים שצוחקים. הן בכל פעם שוויתרנו זה לזו, בכל פעם שהחזקנו ידיים בלוויות ובחתונות. השנים לא נעלמו, הן נדחסו לתוך הרגע הזה."
הם רקדו בתוך השקט של הלילה. שני אנשים שסיפורם נכתב באותיות קטנות של שגרה, של קניות בסופר, של ויכוחים על המזגן, ושל כוסות תה משותפות מול החדשות. אבל ברגע הזה, על רחבת הבטון הישנה, הם היו גיבורים גדולים מהחיים.
לפתע, שרה נעצרה. היא הביטה באברהם במבט צלול וכואב. "אני מפחדת לשכוח, אברם. אני מפחדת שיום אחד אני אסתכל עליך ולא אדע שאתה האיש שלי."
אברהם אחז בלחייה בשתי ידיו. עורו היה מחוספס, עורה היה רך, ושניהם היו שלמים.
"גם אם את תשכחי, שרה, אני אזכור עבור שנינו. אני אהיה הזיכרון שלך. אני אספר לך כל בוקר מחדש איך רקדנו ב-1974. אני אספר לך איך השמלה שלך הסתובבה. אהבה היא לא רק מה שזוכרים בראש, היא מה שנשאר כשהראש נח. היא בקימורים של הידיים שלנו שמתאימות זו לזו."
הוא רכן ונישק את מצחה. דמעה אחת בודדה זלגה על לחיה של שרה, ודמעה נוספת על לחיו שלו. הן נפגשו והפכו לאחת.
המוזיקה הסתיימה. הים המשיך בשלו, הגלים התנפצו אל החוף במקצב נצחי של "הלוך וחזור". אברהם ושרה נשארו עומדים שם עוד רגע ארוך, חבוקים תחת כיפת השמיים, הופכים לנקודה קטנה של אור בתוך עולם שדוהר קדימה.
כשהם צעדו חזרה לעבר המכונית, אברהם חשב על כל אותם צעירים שרצים עכשיו לקריירה, לכסף, למעמד. הוא רצה לעצור אותם ולומר להם את האמת הפשוטה שגילה רק עכשיו:
החיים אינם נמדדים בכמות הנשימות שאנו נושמים, אלא ברגעים שבהם נשימתנו נעתקת; והאהבה האמיתית אינה נמצאת בזיקוקי הדינור של ההתחלה, אלא ביכולת לרקוד שוב ושוב את אותו ריקוד, עם אותו אדם, גם כשהמוזיקה כמעט ולא נשמעת.
הם נכנסו למכונית. שרה הניחה את ראשה על משענת הכיסא ועצמה עיניים. "זה היה יום הנישואין הכי יפה שלנו," לחשה.
אברהם התניע את הרכב, הביט בה במראה, וחייך. הוא ידע שמחר בבוקר אולי היא תשאל שוב לאן נוסעים, והוא יענה לה בסבלנות אינסופית. כי בסוף, כל מה שנשאר לנו זה הסיפור שאנחנו בוחרים לזכור והאדם שאנחנו בוחרים לזכור אותו איתו.
*- https://www.youtube.com/watch?v=N5L7cjdIkeM
11.3.26
