סיפורים

החיים, כדרכם, לא עצרו כדי לאפשר לאבי להתאבל.
לא ניתנה לו תקופה מסומנת לעיבוד, לא זמן רשמי להניח את הלב בצד ולחזור לאסוף אותו. הימים המשיכו להיערם זה על זה, תובעים נוכחות, מחייבים תנועה קדימה.

הצבא דרש משמעת.
הלימודים דרשו ריכוז.
והשנים שבאו אחר כך דרשו ממנו לבחור מסלול, להתמיד, להתייצב.
והוא עשה זאת. לא מתוך תשוקה גדולה, אלא מתוך יכולת. הוא למד לבצע, להסתגל, לעמוד בציפיות. כלפי חוץ אדם מתפקד, אחראי, כזה שאפשר לסמוך עליו.

אבל משהו בו נשאר מאחור.
לא ככאב פתוח, אלא כמשקל קבוע, כמעט בלתי מורגש, שנשמר עמוק בפנים. הוא לא דיבר עליה, לא סיפר את הסיפור, אפילו לא לעצמו. האהבה ההיא לא הפכה לזיכרון מתוק אלא הפכה לשכבה שקטה, סגורה.

הוא יצא עם נשים אחרות.
חלקן היו חכמות, חמות, מלאות כוונות טובות. חלקן ביקשו קרבה, שותפות, עתיד ברור. הוא נענה, במידה. ידע להקשיב, להיות נוכח, לתת תחושת ביטחון.
ורבות מהן ראו בו עוגן , מישהו יציב, רגוע, כזה שלא משחק משחקים.

הוא ניסה להיות בית.
אבל תמיד הרגיש כאורח.
כאילו ליבו שומר חדר אחד סגור, מפתח שמור היטב בכיס פנימי, שאיש אינו יודע עליו. לא מתוך נאמנות מודעת, אלא מתוך הרגל רגשי שנוצר מוקדם מדי.

הייתה בו נאמנות לאהבה שמעולם לא מומשה.
לא אידיאליזציה רומנטית, לא ציפייה לחזרה , אלא קושי לשחרר משהו שנשאר בלתי גמור.

נעמה מצידה, בחרה בתנועה.
עברה עיר, אחר כך עוד אחת. החליפה עבודה, חברים, קצב חיים. ניסתה להמציא את עצמה מחדש , אישה אחרת, חופשייה יותר, פחות זהירה.
היא למדה לדבר בביטחון, להיראות בטוחה, אפילו כשבפנים לא תמיד הייתה כזו.

מערכת יחסים אחת כמעט הפכה לחיים משותפים.
הייתה דירה, היו תכניות, אפילו שגרה מנחמת. היו רגעים שבהם חשבה שהפעם תישאר.
אבל רגע לפני משהו בה נסגר. לא מתוך ריב גדול, אלא מתוך תחושה עמומה של סכנה.
היא עזבה בלי הסבר ברור, משאירה אחריה לב פגוע ושאלות שתלויות באוויר.

בלילות שקטים הייתה שואלת את עצמה למה זה חוזר על עצמו.
למה בכל פעם שמשהו מתקרב באמת היא נסוגה.
האם זו היא, או מה שעבר עליה, או פחד שאין לו שם.
והיא לא ענתה. אולי עדיין לא יכלה.

פעם בשנה, אולי פחות, שמעה על אבי במקרה.
משפטים קצרים, כמעט כדרך אגב:
“הוא הצליח.”
“הוא כזה יציב.”
“הוא אדם טוב.”

בכל פעם כזו משהו בה התכווץ.
לא מקנאה, לא מחרטה חדה אלא מהכרה שקטה:
שהיא פספסה אדם שמעולם לא ביקש ממנה להיות מישהי אחרת.

והחיים המשיכו.
עד שיום אחד הם לא.

3.4.26