סיפורים

בכל בוקר, בשעה שבע וחצי בדיוק, הוא מתיישב על כיסא הפלסטיק הלבן בבוטקה שלו. הוא לובש את מדי המאבטח הכחולים, מהדק את חגורת המכשיר ופותח את שער הברזל הכבד של בית הספר "אלונים".

יש לו כוח מיוחד: הוא שקוף.

לא שקוף כמו זכוכית, אלא שקוף כמו אוויר. כולם זקוקים לו כדי לנשום בביטחון, אבל אף אחד לא באמת רואה אותו. עבור המורים, הוא "השומר" שצריך לפתוח להם את החניה כשהם מאחרים. עבור ההורים, הוא המכשול שמונע מהם להיכנס פנימה בלי אישור. עבור מאות התלמידים שזורמים דרך השער הוא פשוט חלק מהנוף, כמו הגדר או עץ האקליפטוס הגדול.

"בוקר טוב," הוא אומר לילד עם ילקוט של ספיידרמן. הוא לא עונה, הוא עסוק בלסדר את החולצה שלו.

"בוקר טוב," הוא מחייך למנהלת. היא מהנהנת לעברו תוך כדי שהיא צועקת הוראות לתוך הטלפון הנייד שלה.

הוא לא נעלב. הוא רגיל. בעולם שלו, הראייה היא חד-סטרית. הוא רואה את כולם. הוא רואה מי הגיע הבוקר עם עיניים אדומות מבכי, רואה מי החליף נעליים חדשות, ורואה את אלעד.

אלעד הוא תלמיד כיתה ו'. הוא דומה לו קצת. גם הוא שקוף, אבל מהסוג הכואב. הוא תמיד נכנס אחרון, הולך צמוד לקיר, הראש שלו שקוע בתוך כתפיו. הוא רואה איך קבוצת בנים גדולה עוקפת אותו בדהרה, ומישהו תמיד דוחף אותו "בטעות". אלעד לא מתלונן. הוא פשוט מתכווץ עוד קצת.

ביום שלישי שעבר, הכל השתנה.

זה היה בסוף יום הלימודים. השער כבר היה פתוח לרווחה, והמולת הילדים מילאה את הרחוב. הוא ראה את אלעד יוצא. הוא נראה מוסח דעת במיוחד. מאחוריו שמע צחקוקים , שני בנים מהכיתה שלו הלכו בעקבותיו ולחשו דברים שגרמו לאוזניים שלו להפוך לאדומות.

אלעד רצה לברוח. הוא רצה להיעלם. הוא לא הסתכל ימינה או שמאלה. הוא פשוט פרץ אל הכביש, בדיוק כשרכב הסעות כבד פנה בעיקול במהירות מופרזת.

הנהג לא ראה אותו. הילדים האחרים קפאו. המורה שעמדה בתחנה צרחה.

באותו רגע, האיש השקוף הפך לאיש של פלדה.

הוא לא זוכר שחשב, רק זוכר את התחושה של הנעליים שלו מכות באספלט. הוא זינק מהבוטקה במהירות שלא ידע שקיימת בגוף שלו, בגיל שישים. היד שלו נשלחה קדימה, תפסה את הילקוט של אלעד ומשכה אותו אחורה בכל הכוח, בדיוק כשהצמיגים השחורים של המיניבוס חרקו בסנטימטרים ספורים מהרגליים שלו.

אלעד נפל עליו. שניהם צנחנו על המדרכה. הלב שלו דפק כמו פטיש אוויר.

דממה השתררה ברחוב. ואז, בבת אחת, כולם רצו אליהם. המנהלת, הנהג המבוהל, עוברי אורח.

"אלוהים אדירים, אברהם!" צעקה המורה לתנ"ך, "הצלת אותו! ראיתם מה הוא עשה?"

אלעד רעד בתוך הידיים שלו. הוא הרים אליו את הראש. בפעם הראשונה מזה שש שנים, העיניים שלהם שלהם נפגשו באמת.

"תודה," הוא לחש. הקול שלו היה קטן, אבל עבורו הוא היה חזק יותר מכל צלצול של בית ספר.

למחרת בבוקר התיישב שוב בבוטקה שלי. המדים היו מגוהצים, השער היה פתוח.

הפעם, המנהלת עצרה לידו. "בוקר טוב, אברהם. אתה רוצה קפה? הבאתי לך מהחדר מורים."

המורה לתנ"ך הנידה בראשה בחיוך כשהיא עברה.

ואז הגיע אלעד.

הוא לא הלך צמוד לקיר. הוא הלך באמצע המדרכה. כשהגיע לשער, הוא עצר. הוא הוציא מהתיק שוקולד קטן מקומט שהיה עטוף בנייר כסף.

"זה בשבילך," הוא אמר והניח את השוקולד על השולחן שלו. "בוקר טוב, אברהם."

אברהם חייך אליו והסתכל על הרחוב, על הילדים, על המורים.