פרק 3 —הקו הדק בין דופק לפחד
בבוקר שלמחרת, תל אביב מתעוררת בצבעים חדים.
קפה ברחובות, קורקינטים שטסים מהר מדי, צופרים שמחליפים ברכות.
אבל בתוך חדר הכושר, האוויר מרגיש כמו דף שנרטב מטיפות מתח ומסרב להתייבש.
יואב נכנס ראשון לאולם, עוד לפני הטירוף של הבוקר.
הוא לא ישן בלילה.
המחשבות על הצל שראה בחוץ, על המבט המפוחד של ליאן, על עמוס שעומד בחושך כמו טורף שמחכה לטרף שלו הן חזרו אליו שוב ושוב.
הוא מעביר יד על המשקולות, מסדר אותן כאילו הסדר הפיזי יכול לסדר את הבלגן שבתוכו.
אבל שום מכשיר לא מרגיע פחד כזה.
ואז מגיעה מישהי שהוא לא ציפה לה לראות דווקא היום:
טליה.
טליה סבן , בת 29, נשואה, יפה בצורה כאילו מקרית, מאלו שמגיעות לחדר הכושר לפני יום עבודה ארוך במשרד פרסום.
יואב הכיר אותה כבר שנתיים.
מעולם לא קרה ביניהם כלום, אבל היו מבטים.
מידי פעם, רגעים.
מספיק כדי לגרום לו להבין אם היה מרשה לעצמו משהו היה יכול להיוולד שם.
אבל הוא לא מרשה לעצמו.
במיוחד עכשיו.
"בוקר טוב," היא אומרת עם חיוך שמסתיר משהו שלא היה שם קודם.
"היי טליה. מוקדם לך היום."
"לא הצלחתי לישון," היא מודה.
"חשבתי שכדאי שאעביר מתח במקום אחד למתח במקום אחר".
יואב צוחק חצי־חיוך.
"זה עובד לפעמים".
היא מביטה בו.
במבט אחד יותר מדי.
"יואב… אם אתה צריך עזרה או לדבר… אני פה."
הוא מקמט גבה.
"למה שאני"?
ראיתי אותך אתמול, היא אומרת בשקט.
"עם ליאן. נראית… מוטרד".
הוא קפא.
העולם מואר חזק מדי.
כמו סצנה שבה תאורת המסדרון חותכת אמת שאף אחד לא מוכן לה.
"הכול בסדר," הוא אומר.
שקר קטן, אולי הכרחי.
"אם אתה אומר," היא לוחשת, אבל במבט שלה יש משהו חד.
כאילו מישהו פגע בה.
או שהיא מפחדת שיפגעו בו.
והיא לא מוכנה לזה.
באותו זמן, מתאמן חדש מופיע מול הדלפק.
לא צעיר, לא מבוגר.
לא בולט, אבל נוכחותו מורגשת כמו ריח של עשן.
"אני מחפש את המאמן הבכיר" הוא אומר.
הקול שלו נמוך מדי, רגוע מדי.
כמו מישהו שמתרגל לשקר.
יואב מתקרב.
"זה אני. במה אפשר לעזור?"
הגבר מחייך חיוך שלא מגיע לעיניים.
"קוראים לי נתי. נתי עמר."
השם לא מצלצל.
אבל משהו בפנים שלו כן.
"שמעתי הרבה על המקום," הוא אומר.
"חשבתי להירשם. אבל אני… בן אדם של הפרטים הקטנים. אוהב להבין מי האנשים שעובדים פה."
"ברור," יואב אומר.
"מה תרצה לדעת?"
"מי מגיע לכאן," נתי שואל.
"מי הולך. מי מכיר מי. מי קרוב למי."
שאלות שלא קשורות לפילאטיס או לשרירים.
יואב מהדק את הלסת.
"אנחנו מכון כושר. לא תחנת רכבת."
נתי מחייך.
"אנשים מביאים לפה הכול. אתה יודע את זה."
משפט שמכה כמו אגרוף בבטן.
ואז נתי מוסיף:
"אמרו לי שאתה… עוזר למתאמנים שלך. במיוחד למתאמנות."
יואב ממצמץ, עכשיו הוא מבין.
זה לא מתאמן חדש, זה שליח.
מצורת דיבורו, מנשימתו, מהדרך שבה הוא עומד.
זה אדם שנשלח לבדוק.
להריח פחד.
להריח את ליאן.
"מי אמר לך את זה?" יואב שואל.
"אנשים," נתי מחייך.
"עיר קטנה, תל אביב."
שקר.
הכול בו זועק שקר.
ואז הוא רוכן קדימה:
"אם תראה בחורה אחת… ליאן שדה… תגיד לי. רק רוצה לוודא שהיא בסדר".
הפסקה קצרה מדי.
מכוונת מדי.
"אבל אתה יודע את זה, נכון?"
ליאן מגיעה עשרים דקות לאחר מכן.
לא מאופרת.
עייפה.
ואז היא רואה את נתי.
הגוף שלה מתקשה.
העיניים מתרחבות.
כאילו מישהו הכניס לה שוק של 200 וולט בעמוד השדרה.
יואב עומד בצד, מביט במפגש הזה כמו סצנה מתוך סרט אפל ,
והוא מבין עכשיו משהו נוסף:
הפחד של ליאן לא התחיל כאן.
הוא התחיל הרבה לפני.
נתי פונה אליה:
"ליאן. איזה יופי לראות אותך."
הקול שלו דבש מורעל.
היא לא אומרת מילה.
לא מסוגלת.
יואב מתקרב, נעמד ביניהם כמו קיר מאובטח.
"סליחה," הוא אומר לנתי.
"אתה מפריע לאימון שלה."
נתי מביט בו.
ארוך.
בוחן.
מודד.
"מי אתה שתדבר במקומה?" הוא לוחש.
"המאמן שלה," יואב עונה.
"המאמן," נתי עונה בחיוך קר.
"ברור."
ואז הוא מסתובב לאט, כאילו הוא בוחר להשאיר את הסכין נעוצה בלי לסובב עדיין.
לפני שיוצא מהדלת הוא מסתכל על יואב פעם נוספת.
לא מאיים.
לא צועק.
הוא לא צריך.
המבט עצמו מאיים מספיק.
אחרי שהוא הולך, ליאן כמעט מתמוטטת.
יואב תופס אותה בכתפיים.
"מי זה?" הוא שואל.
היא שותקת.
הגוף רועד.
"ליאן," הוא לוחש.
"אני לא יכול לעזור לך אם את לא מספרת."
היא משתפת נשימה רועדת.
עוצמת עיניים.
ולבסוף:
"זה לא נתי. זה אף פעם לא רק אחד,עמוס שלח אותו."
יואב קופא.
הדם שלו רותח.
"הוא חושב שאני… שלו."
קולה נשבר.
"אני עזבתי. ברחתי. הוא רוצה שאחזור. והוא… לא אוהב כשלא מקשיבים לו."
היא מסתכלת על יואב:
"ואם אתה ממשיך לעזור לי…
הוא לא יפגע רק בי."
הוא מחזיק את הכתפיים שלה יותר חזק, כמעט בניגוד לרצונו.
"שום דבר לא יקרה לך," הוא אומר.
"לא כשאני פה."
היא נושכת את השפה.
"אתה לא מבין עם מי יש לי עסק."
"אולי הגיע הזמן שתתני לי להבין," הוא אומר.
היא עוצרת.
מבטה ננעץ באוויר כמו מסמר.
ואז היא לוחשת משפט אחד שמשנה הכול:
"עמוס…
הוא לא רק גבר שאני עזבתי.
הוא שייך לאנשים שלא עוזבים אותם."
יואב מרגיש פתאום שהאולם סביבו משתרע ונמתח כמו מסדרון ארוך שאין ממנו יציאה.
והוא מבין:
הוא בפנים.
עד הסוף.
גם אם לא בחר בזה.
והגניחות הרגילות של חדר הכושר ,המשקולות, הצעדים, והמוזיקה
פתאום נשמעים כמו מסכה דקה שמסתירה סכנה אמיתית, קרובה, עקשנית.
משהו רע בדרך.
והוא הולך להגיע מהר.
3.2.26
ההמשך מחר
