פרק 2 : סדקים באוויר
בערב, כשהשמש כבר שוקעת מאחורי בנייני הזכוכית של תל אביב, הקאנטרי משנה צבע.
בבוקר הוא שייך לחיילים משוחררים, לאימהות טריות ולפנסיונרים שחושבים שאם הם ירוצו עוד קילומטר הזמן יתקשה להשיג אותם.
בערב הוא הופך למשהו אחר:
תיאטרון קטן של אנשים שמגיעים אחרי יום ארוך, מתוחים, עצבניים, מחפשים הקלה, חיזוק… או מפלט.
לא כולם אומרים את האמת כשהם נכנסים.
אבל הרצפה יודעת. המכשירים מרגישים.
ויואב הוא יודע יותר מדי.
באותו ערב, יואב מבחין בה שוב.
ליאן.
הפעם היא הגיעה עם בגדי ספורט חדשים, שחור צמוד, פשוט אבל מוקפד. היא נראתה אחרת. כאילו החליטה שמישהו לא יחליט בשבילה איך ייראה היום שלה.
אבל את הפחד בעיניים הוא עדיין רואה. פחד שאולי רק הוא רואה.
היא מתמקמת על הליכון בקצה האולם, מבטה מופנה אל החלון הפונה לחניה, כאילו בודקת שהעולם בחוץ לא סוגר עליה.
יואב מתקרב בזהירות.
לא כמאמן.
אלא כבן אדם שמרגיש שמשהו עומד להתפוצץ.
"ערב טוב," הוא אומר.
היא מחייכת, חיוך קטן, חלש.
"היי."
"איך הולך היום?"
היא מושכת בכתפיים.
"פחות מפחיד מבדרך כלל."
הוא מביט בה. היא לא תכננה להגיד את זה.
המילים בורחות לה לפעמים כשהלב שלה מתעייף מהשקר.
"מפחיד?" הוא שואל בעדינות.
היא מהדקת את האחיזה במעקה של ההליכון.
"עזוב. זה לא קשור לכאן".
"אבל אולי כן," הוא אומר בשקט.
"לפעמים מה שהכי לא קשור זה מה שמגיע איתנו לחדר הזה."
היא עוצרת את הריצה.
נושמת.
"אתה לא מכיר אותי," היא אומרת.
"זה נכון," הוא משיב.
"אבל אני רואה אותך."
היא מסתכלת עליו רגע ארוך מדי, כאילו שוקלת אם מותר לסמוך.
ואז כמו תמיד נסגרת.
"אני בסדר. באמת."
היא לוחצת על Start ומתחילה לרוץ מהר מדי בשביל מישהי שרוצה לברוח.
באותו זמן, בצד השני של האולם, שני מתאמנים ותיקים מתווכחים ליד המשקולות.
אמיר ואלון.
אמיר עורך דין מצליח מדי בשביל היחס שהוא נותן לאנשים. אלון צעיר, מתאמן אובססיבי, תחרותי ברמות לא בריאותיות.
הם לא חברים, אבל הם אוהבים להתחרות אחד בשני.
והיום, משהו ביניהם חריף יותר.
"תפסיק להסתכל על ליאן כאילו היא טרף," אמיר לוחש לאלון כשהוא מבחין במבט שלו.
"מי אתה שתגיד לי?" אלון עונה.
"מה, אתה חושב שרק אתה שמת לב אליה?"
יואב שומע כל מילה.
בחדר הזה אין באמת סודות.
אמיר נושף בבוז.
"עזוב אותך. אם עמוס יידע שאתה אפילו חושב על זה,"
"עמוס?" אלון צוחק.
"זה נגמר, היא כבר לא שלו."
יואב מקפיא את תנועתו.
המשפט הזה "היא כבר לא שלו " מעביר בו צמרמורת בגב.
אנשים לא אמורים להיות בבעלות.
ליאן רצה ברקע.
והעולם סביבה רותח מבלי שתדע.
באזור אמוני הכוח, יואב פוגש את אורי, המאמן הצעיר שלצידו.
אורי בן עשרים ושבע, מתוקף תפקידו וגם מתוקף פניו המתחננות, נאיבי במידה שמסוכן לו.
הוא מגיע עם חיוך רחב ועיניים עייפות.
"שמת לב למתיחות?" אורי שואל.
"כן," יואב עונה.
"וזה רק מתחיל."
אורי מתקרב ולוחש:
"אתה יודע שליאן שאלה עליך?"
הדופק של יואב עולה.
"מה היא שאלה?"
"סתם… מי אתה? כמה זמן אתה עובד פה. אם אתה… בן אדם שאפשר לסמוך עליו."
יואב בולע רוק.
היא בודקת אותו.
ואם היא בודקת יש סיבה.
בשמונה וחצי, בזמן שהחדר מתמלא במוזיקה חזקה מדי, ובאור לבן שמוסתר על ידי אדים, קורה רגע שמשנה את הכול.
ליאן מסיימת ריצה, יורדת מההליכון, ומתכופפת לקחת את מגבתה.
פתאום טלפון של אחד המתאמנים נופל ומתרסק על הרצפה.
כולם מסתכלים…
אבל לא זה מה שמסיט את תשומת הלב של יואב.
הוא רואה צל קטן על החלון.
מישהו עומד בחוץ, מישהו שמביט פנימה.
פרופיל רחב כתפיים, עם חליפה כהה, ותנועה של מי שרגיל לשלוט.
עמוס.
יואב מתכווץ מבפנים.
למה הוא כאן?
למה עכשיו?
ולמה הוא מסתתר במקום להיכנס?
הוא מביט בליאן
היא מרימה את הראש, מביטה החוצה, ורגע לפני שהיא מזהה הצל נעלם.
יואב מבין:
מישהו עוקב אחריה.
או אחרי שניהם.
והוא מבין עוד משהו:
הסיפור הזה לא הגיע בכלל לנקודת הפתיחה שלו.
כשכולם מתקלחים, מצטלמים למראות, מדברים על דיאטות ופרידות, יואב עומד ליד מרפסת האוורור של חדר הכושר ומבקש שקט רגעי.
אולם התפאורה תופסת אותו.
עיר, תל אביב בלילה.
פולסים של אור ממגדלי יוקרה, אוטובוסים, כיכרות מלאות אנשים,
וכל אחד מהם נושא סיפור קטן שאף אחד לא יודע כמה הם שזורים זה בזה.
ואז צעד קטן מאחוריו. יואב מסתובב.
ליאן עומדת שם.
"אני לא יודעת למה," היא אומרת, "אבל איתך… מרגיש לי רגע אחד קצת פחות מפחיד."
הלב שלו רוצה להגיד משהו.
הראש שלו צועק לא לעשות את זה.
"ליאן," הוא לוחש, "מי מפחיד אותך?"
היא נושכת את שפתה, מבט שנשבר מבפנים.
עיניים שאומרות הכול אבל פה שמסרב להוציא מילה.
"עוד לא," היא אומרת.
"אני לא מוכנה."
וכשהיא מסתובבת והולכת,
יואב יודע בוודאות מוחלטת שהוא כבר בפנים, עמוק.
בלי אפשרות נסיגה.
ומה שמגיע לא יהיה קל, לא יהיה נקי.
הוא יגלה על חדר הכושר הזה אמת שאסור היה לגלות.
2.2.26
ההמשך מחר
