סיפורים

בכל בוקר, עוד לפני שהשמש גולשת מעל קו המגדלים של תל אביב, קאנטרי "נווה איילון" מתעורר ראשון. רחבת הבריכה עדיין מכוסה אדים, ריח של כלור וזיעה ישנה מרחף במסדרונות, והמנקה התורן גורר אחריו מכונת שטיפה כמו צל עייף. אבל בקומה השנייה, איפה שממוקם חדר הכושר, הכול כבר מחושמל, דופק עירוני שמתחיל בעוצמה של מאה ועשרים פעימות לדקה.

הדלת האוטומטית נפתחת ב־6:01, ואל תוך האוויר היבש נכנס ריח של גומי חדש מהמשקולות, מוזיקת אימונים בקצב מהיר, וקולות האנשים שמגיעים "להילחם" בעוד יום בחייהם. לפעמים זה מרגיש כמו מסדר זיהוי: מי מתחבא מאחורי משקולות, מי מאחורי ריצה, מי מאחורי חיוך, ומי מאחורי שקר.

יואב גרין, המאמן הבכיר, עומד ליד הדלפק ומערבב שייק ירוק שנראה כמו משהו שנלקח ממעבדה ולא ממשקה. הוא בן ארבעים ושלוש, שרירי בצורה יוצאת דופן, ומעל הכול , הוא בעיה גדולה לאנשים שמחפשים שקט. מבט אחד בעיניים שלו, והיו כאלה שנדלקו, היו כאלה שנשרפו, והיו כאלה שפשוט ברחו.

יואב מכיר את האנשים שמגיעים לפה טוב יותר ממה שהם מכירים את עצמם.
הוא יודע מי בוגד, מי מאוהב, מי נופל כלכלית, מי קם מחיים שבורים, ומי רק מחפש תירוץ להרגיש חי. לחדר הכושר יש דרך משלו לחשוף אמת: בהזעה, בנשימה הכבדה, במבט של מי שמרים משקולת כבדה מספיק כדי לשכוח רגע את הבדידות שלו.

דווקא היום, משהו באוויר שונה.
דלת הכניסה נפתחת בפעם המאה, ומתוכה נכנסת אישה שגרמה ליואב לשכוח מהשייק שלו.

ליאן שדה.

בת שלושים ושבע, עור זית, תלתלים כאילו צוירו במכחול, חיוך שלא יודע אם הוא שמח או מסכה, ועיניים שיכולות להפוך שקט לסערה. היא הייתה חדשה בקאנטרי, לפחות באופן רשמי. יואב ראה אותה פעם אחת רק מרחוק, שבוע קודם הייתה מבוהלת, כמו מי שנמלטת ממשהו שאיש לא רואה.

הבגדים שלה מסגירים מישהי שמנסה לא להיראות. אבל היא נראית. מאוד.

יואב לוקח עוד לגימה מהשייק שלא טעים לו ומרגיש את הלב שלו קופץ כמו מתאגרף שעלה לזירה. הוא מתקרב אליה, צעד מהוסס של מי שחשב שכבר ראה הכול, ופתאום מגלה שלא.

“בוקר טוב,” הוא אומר.

“שלום,” היא משיבה, ומיד מסיטה מבט.
הקול שלה נשמע סדוק, אבל מלא כאב שמבקש להישמע.

כאשר ליאן נכנסת לאזור המשקולות, כמה גברים מפנים אליה מבטים שאי אפשר לטעות בהם. העיר אולי מתוחכמת, אבל המבטים פשוטים. יואב נעמד בקצה החדר, בוחן אותם. משהו בו מתעורר: ייצר הגנה, אולי יותר מזה.

הוא פונה לעזור לה לכוון את המכשיר, אבל לפני שהוא מספיק, מגיע גבר גבוה, לבוש מדי־עבודה יקרים מדי. עמוס רבינוביץ.

שם שאומרים בשקט בעיר, כי הוא אחד מאותם אנשי עסקים שלא ברור אם הם מנהלים חברות, מריבות, מאפיות או את כולם ביחד. הוא לא מגיע לכאן הרבה, אבל כשכן מגיע הוא כמו כוכב לכת שמושך אליו מבטים.

“אהלן ליאן,” הוא אומר בקול שכופה חיוך.

היא קופאת. יואב מבחין בזה מייד.

“לא ידעתי שאת מתאמנת כאן.”

היא לוחשת: “זה חדש.”

עמוס מניח יד על כתפה, תנועה קטנה, אבל הגוף שלה נסגר כמו דלת ברזל.
יואב עושה צעד קדימה. זה אינסטינקט. לא מקצועי, לא הגיוני, אבל ברור כמו מחוג שמראה שעומד לקרות משהו רע.

“הכול בסדר כאן?” הוא שואל, טון רגוע מדי בשביל מה שמתרחש מבפנים.

עמוס מביט ביואב במבט חצי־חצי: חצי לעג, חצי איום עטוף בחיוך.
“הכול מצוין. רק מכיר את החברה שלי,” הוא אומר.

ליאן לוחשת כמעט בלי קול: “לא… אני לא”

אבל עמוס מדבר במקומה.
“תירגע, מאמן. לא קרה כלום.”

הרגע הזה נכנס לחדר הכושר כמו סכין בין הצלעות של האוויר.
אנשים מרימים משקולות אבל מסתכלים הצידה, כאילו מחכים לסצנה שתתפוצץ.

יואב לא מתווכח. לא עכשיו.
לא כשיש משהו בעיניים של ליאן שאומר: אם תתערב עכשיו אני אשבר.

הוא מחכה שעמוס יתרחק, ואז לוחש לה:

“אם את צריכה משהו… כל דבר אני פה.”

היא משפילה מבט. לא אומרת מילה.
אבל הוא רואה , היטב , שהמילה תודה כמעט בורחת לה מהעיניים.

כששעת הבוקר המאוחרת מגיעה וחדר הכושר מתמלא עוד ועוד, יואב לא מצליח לשכוח את המבט של ליאן. משהו בה מזכיר לו מישהי שהוא ניסה פעם להציל ולא הצליח. משהו שנסגר בו מאז.

הוא מביט בה מתאמנת מרוכזת, מכווצת, מסתירה פצעים שלא רואים.
וכשהיא עוזבת את הקאנטרי, הוא נשאר עם התחושה שדלת נפתחה בתוך יום שחשב שיהיה רגיל.

הוא רק לא ידע אז שאין שום דבר רגיל במה שעתיד לקרות כאן.

בחדר הכושר הזה אהבות יתחילו, בגידות יתגלו, חברויות יתפרקו, וסודות ילחשו מאחורי לוקרים.
וליאן…
היא תהיה הציר שהכול יסתובב סביבו.

ועמוס?
עמוס לא התרגל לאבד שליטה, ובקרוב הוא יתחיל לחפש אותה,
ואת מי שמנסה להגן עליה.

הכול, כמו תמיד, יתחיל כאן:
בחדר מלא אנשים שמנסים לבנות את הגוף שלהם,
ובלי כוונה מפרקים את החיים.

1.2.26