יום בחיים- סיפור/שיר

שמונה ורבע בבוקר.

אני מגיע לכיתה בקלנעית,

המקרטעת את קרביי

ממהר לתפוס מקום טוב בכיתה.

המורה לפילוסופיה אומר:

משל המערה- מסוקרטס אל אפלטון.

אני חושב: כבר הייתי כאן-

קראתי זאת באוהל, בצבא.

תלמידי י״א נכנסים- גבוהים ומפותחים.

לכאורה מפגש בין־דורי.

מולם אנחנו השפופים,

כאילו ההוכחה

לפילוסופיה שתעתה בדרכה.

המורה שואל על החומרים האסורים.

הילדים אומרים: יין וסמים-

והזקנים- אנחנו שמענו בקול ההורים.

אני נזכר בעיתון "בול", וה"עולם הזה":

זימה ושנינה בכפיפה אחת.

אבל הארה שלי בדרך נשברה;

הצעירים נעלמו מן הכיתה,

ואנחנו נשארנו בה.

בהמשך היום מחליפים כיתה-

המורה לביולוגיה מסבירה

על מסלול הדם בכליה.

אני מנסה להתרכז,

אך מחשבתי מסחררת

בין השלפוחית לבין הסבלנות.

"יש רפלקסים," היא אומרת.

ואצלי?

הפגיעות מן הפילוסוף

שחלף על פניי כלאחר יד.

אני הולך לעבודת העץ.

גזע עץ זית מונח מולי,

מלא במעגלי גיל.

אני לא יודע באיזו שפה לדבר איתו.

מגלף חריצים בגופו-

ונעצר ופורש.

מתנדב להשלים פסיפס ענק:

נוראות המלחמה-

לזכר תלמידים  שלא חזרו משם.

חסרות ידיים למימוש התמונה

ושוב סרט נייר הזכוכית נקרע

אולי הזמן מחבל בהתקדמות.

אולי החומר עצמו עייף,

כבר לא משתף פעולה.

בפסיפס חסרות פיסות אבן שחורות

ואין מי שיודע להניח אותן.

התרשים על השולחן מדויק -

אין טענות.

אבל אני?

לא כל כך מסוגל היום.

המשטח מסרב להתיישר

לפי הכוונה,

כמו הגוף,

כמו הרצפה העקומה.

מישהי שואלת:

"למה חזרת מהמערה?"

"לא נותנים לך להישאר בחשכה? "

אני עונה לה.

היא לא עונה.

אולי לא שמעה.

אולי השאלה

לא הייתה בשעה הנכונה.

הביתה.

ארוחת צהריים.

שינה קלה.

השעה כבר ארבע.

אני חוזר לבית הספר-

חוזר לגזע הזית.

מגלף לעומקו

שכבה אחר שכבה.

העץ הקשה מתנגד בנימוס,

ואני מתנגד בנימוס חזרה.

שנינו כבר חברים שלא ממהרים.

בשבע בערב

אני בדרך חזרה.

הפסיפס בודד מאחור,

פתוח על השולחן,

כמו ניתוח-לב, כמו יום

שלא נסגר היטב.

בלילה אני כותב.

מכניס סיפור לאתר.

מתקן משפט,

שובר בצבתות

מנסה להתקרב

למשהו אחר.

עשר בלילה.

האור כבה.

המערה על הלוח.

העץ על השולחן.

חלקי הפסיפס נשארים עליו.

הכיתה נשארת לשבוע הבא.

והגוף הרחוץ עולה למיטה.

בשעה הזו -

אנחנו כבר זקנים,

שנים רבות מאחורינו -

נכנסנו לתמונה ולמיטה.

הסתדרנו זה מול זה,

באיטית, ברגיעה.

שלחתי יד אל השקט  שלךְ

ואת כבר נרדמת

והחלום שלי נשאר.