נופים

השיר מתאר מסע תודעתי־תרבותי ונפשי בין נופים פנימיים וחיצוניים, דרך אזכורים של יוצרים מרכזיים (לורקה וברגמן) כסמלים לעולמות רגש ורוח. את מבקשת לשוב אל נופי הילדות והנעורים, שנתפסו אז כתמימים, מובנים ובעלי פשר, אך המבט הבוגר חושף כי גם תחת אור השמש והבהירות לכאורה מסתתר כאב , נוף ש“מדמם”.

הזיכרון והעבר אינם מקלט תמים באמת: הם נצבעים באור של געגוע, אך במעמקיהם טמון כאב שההכרה הבוגרת אינה יכולה להתעלם ממנו. ההתבוננות בנופים ,אישיים ותרבותיים , חושפת את המתח בין תמימות לאובדן, בין אור חזק לאמת פצועה, ומזמינה קבלה מפוכחת של מורכבות החיים.

תודה רבקה יקרה על השיר.

לילה טוב ושקט

שמוליק

.

ברשותך, שמואל: 

האיזכורים של גארסיה לורקה ואינגמר ברגמן

שניהם אלימים. 

מרשה לעצמי להעיר עליהם ולהאיר אותם,

הן כדי להבהיר לך את נקודת והמוצא,

והן כי לפעמים החברים קוראים תגובות

קודמות ומושפעים מהן. 

מלבד זאת, 

תודה רבה-גדולה על תגובתך, על גישתך

לטקסט שהעליתי. 

לילה טוב, שקט ומיטיב. <לב>

רבקה

---

מטלטל, מבטא אכזבה: אחרי שהגעת למעיין הבתולין של אינגר ברגמן עייפה ממעקב אחר אופק הכלבים הנובחים שעיצב עבורך גארסיה, את רוצה לטבול בנופי ילדותך ונעוריך התמימים כל כך שהיו בעיניך סבירים, מובנים, אבל בארץ הנוף מדמם בגלל המלחמות. תודה רבה לך רבקה היקרה, לילה טוב וחמים.

עשית אתי סיור בנופים מתחלפים כשלכל אחד מהם משמעות עמוקה. ואז הגיע הנוף בארץ השמש והיכה כהוגן. 

געגועים מתעוררים בך רבקתי היקרה, געגועים לימים רחוקים.

ארץ אחרת, אור אחר היה בה, השמש הייתה אחרת.

והגעת לארץ של שמש לוהטת, ואל הנוף המדמם,

שמזכיר לך את לורקה, שהדם בדבריו (כמו בחתונת הדמים)

ועכשיו עייפות עוטפת אותך.

עצב עטף אותי כשקראתי את מילותיך, רבקתי האהובה.

שרשרת איזכורים נוגעים וכואבים

והשורה האחרונה....בום

כל כך מזדהה עם השיר רבקה היקרה ,

כמוני כמוך במחוזות אחרים כמובן