הלוּקִים של לוּקָה

השיר מתאר זיכרון חטוף ממסע נעורים שבו מפגש קצר עם נערה אלמונית מהעיר לוקה  נותר חרוט בתודעתך לאורך עשרות שנים. הדמות, שמעולם לא נודע שמה או גורלה, הופכת לסמל של רגע שלא מומש ושל מבט צעיר שלא ידע לעצור ולהעמיק.

רגעים קטנים ובלתי־נתפסים בזמן אמת עלולים להפוך למשמעותיים מאוד בדיעבד. ההבנה מגיעה מאוחר: כמו המגדל הנטוי בפיזה הנתמך כדי שלא יקרוס, כך גם הזיכרונות והחמצות חיינו זקוקים לפרספקטיבה כדי להבין את משקלם האמיתי.

יפה כתבת צביקה היקר.

יום טוב ושקט

שמוליק

.

ברשותך, צביקה: 

"לוקים" - כנראה, אני לא מבינה את המילה.

אנחנו אומרים "לוק" במובן של מראה, ז"א:

תרגום מאנגלית. 

ולשירך: 

*מה הרגשת אז, והבנת לפתע, מול מגדל פיזה

(ב-"אז" יש שני זמנים/רגעים: הראשון, 

כשאתה רואה את הנערה; השני, כשאתה

מבין משהו משלך, באותו ערב, מול מגדל 

פיזה), 

*ומהם הרהוריך היום, ארבעים שנה אחרי כן. 

"פוסעת בשדרה -

צפופה מכובד נוכחותה. "

תיאור יפהפה של אותה נערה. 

שיר רגיש, עדין, מהורהור, אינטימי. 

נהניתי לקרוא. דיבר אליי. ואהבתי.

תודה רבה-רבה עליו, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

הסתכלות אחרת עם הזמן הנוקף: אתה קראת לנערה עם הלוקים הענקיים "לוקים של לוקה" ומאז נותרת שוטה, עיניך פתוחות מאז  ואתה לא יודע שמה  וכן מה עלה בגורלה עכשיו. בערב בפיזה מהודק סביב פן יקרוס על המבקרים ואתה מבין. תודה רבה לך צביקה היקר, צהריים טובים וחמים.