הלוּקִים של לוּקָה

הנערה מהעיר לוּקָה –

עברנו דרכה, לא עצרנו שם.

ארבעים שנה מאז

ואני עוד רואה אותה

פוסעת בשדרה –

צפופה בכובד נוכחותה.

"הלוּקִים של לוקה” קראתי לה.

נערה עם לוקים ענקיים –

שוטה נשארתי מאז.

עיניים פתוחות אז מדי –

ולא נודע שמה.

ומה גורלה עכשיו.

בערב בפיזה –

המגדל נטוי,

מהודק סביבו

שלא יקרוס על המבקרים.

ואני מביט,

ומבין.