שיר השבוע - גַּאֲוַת חַיָּיו

השיר מתבונן בדמות של אדם שבעבר היה מלא כוח, גאווה ויהירות — אדם שרדף אחר כבוד, שלטון והערצה, ולעיתים דרס בדרך אנשים, נשים ורכוש. הוא ראה את העולם כזירה לתחרות, ואת הסובבים כחפצים שניתן לנצל.

כעת, כשהזמן חלף והוא עומד כפוף, תלוי בחסדי אחרים, הוא נאלץ להביט אחורה ולראות את ההחמצות, את הבושה ואת תהומות הנפילה. החלומות המפוארים הפכו לבמה ריקה מעוצמה, והעתיד מהסס לבוא.

השיר מבקש להאיר את המחיר הכבד של גאווה ושחיתות אישית. מי שמרכין אחרים כדי לגדול – ימצא עצמו לבסוף קטן ושברירי. הזמן חושף את האמת, והכוח האמיתי אינו טמון בשררה אלא בצניעות, ביחס האנושי וביכולת להישיר מבט אל עצמך ללא בושה.

יפה ונוקב כתבת אודי היקר

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

הזקנה אינה סימפטית כלל. אתה מתאר את האדם הזה ועברו המפואר, לנגד שנותיו האחרונות. עצוב. 

עצוב: השתנו הזמנים, נוסטלגיה אל העבר, גאוות חייו. היום הוא עטוף בגלימת הסומק. הבושה... תודה רבה לך אודי היקר, שבת טובה.

אוי, איזה שיר כואב על הזדקנותו של ״גבר אלפא״, שבערוב ימיו הופך לשבר כלי!

אולי מוסר ההשכל שבו הוא החשוב מכל: לא לתת לשתן לעלות לראש בצעירותנו, כדי שלא ישפריץ עלינו לעת זקנה:

בכל אחד/ת מאיתנו קיים כליים של יוהרה, Hubris בלעז, וחובה למנוע ממנו לגדול לעץ גדול שייכרת לעת זיקנה!

אבל היכן התקווה אודי? היכן התקווה?

כם לקשישים/ות נחוצה תיקווה כדי לשרוד עוד יום של צער. גם אלה זקוקים לקרן אור!

וזו איננה בשירך הקשה!!

זו הבעיה. אני. יוצר מעין רושם שהשיר הוא עלי,

ואני בכלל לא כזה...

עצוב ופסימי השיר

אתה בארץ?

שבת מבורכת דיר.......

ממני סיס

אכן בארץ ....לא ממש רחוק מאוצרות כושר ורשיש :)

ועוד מעט אצא לאימון האופניים ואקנח בבית קפה עם הרוכבים ואחכ שחיה ואחרכך הנכדים .הכל כשהיה ,סיס,בארץ ישראל -גם אם היא אחרת

הזקנה לא תמיד יפה היא.

עצוב לראות אדם, שהיה גאוות חייו, 

רוכב על סוס ההצלחה, ולפעמים גם דורס אחרים בדרך,

אבל לו זה לא ממש היה איכפט. היא זכה במרוץ.

ועכשיו

עכשיו הוא מביט אחורה ולא מבין איך זה קרה,

איך נלקחה ממנו כל התהילה. איך הזקנה עוטפת אותו בגלימת בושה.

עצוב להזדקן ככה.