האוטובוס האחרון- סיפור קצר במקום שיר ארוך בארבעה פרקים- חלק שני ואחרון🌹🌹🌹

פרק שלישי: פגישה מפתיעה

התה שבכוס היה חם, אבל ליבה לא נרגע. משהו במקום הזה עורר בה תחושת המתנה, כאילו הלילה עוד לא סיים לכתוב את הסיפור שלה.

ואז הדלת נפתחה.

היא הרימה את עיניה — וברגע אחד, כל העולם עצר מלכת מבחינתה.

זה היה עידו.

עידו, החבר מהילדות. זה שתמיד ידע להצחיק אותה, שתמיד הלך לצידה עם תרמיל ומסטיקים בכיס, זה שגר שלוש דלתות ממנה, כל הילדות… וזה שנעלם יום אחד, בלי להסביר, בלי מכתב,  אפילו בלי שלום.

עכשיו הוא עמד מולה. גבוה יותר, על פניו קצת זיפים, אבל העיניים – אותן עיניים כחולות שהביטו בה תמיד כאילו היא הדבר הכי יפה בעולם.

"נועה?" שאל בקול שקט, מופתע.

היא ניסתה לענות. אבל רק לחשה:
"עידו... זה באמת אתה?"

"כן," חייך. "לא חשבתי לראות אותך... כאן. לא חשבתי לראות אותך בכלל, אם לומר את האמת."

היא לא ידעה אם לכעוס או לבכות. הזיכרון של הפרידה הכאובה חזר בהפתעה.

"אתה פשוט נעלמת," אמרה.
"אני יודע," הוא השפיל מבט. "הייתי פחדן. ברחתי מהכול — גם ממך. בעיקר ממך."

היא שתקה. ואז אמרה, כמעט בלחישה:
"חשבתי ששכחת אותי."

הוא התיישב מולה.
"לא שכחתי. ניסיתי לשכוח. זה לא עבד."

הם הביטו זה בזו רגע ארוך. השקט ביניהם היה מלא — לא ריק. מלא בדברים שלא נאמרו.

לבסוף הוא הושיט יד לעבר הספל שלה.
"זוכרת שהיינו חולקים תה בנענע כשהיינו קטנים? היית לוקחת לי את העלים."

היא חייכה פתאום. החיוך ההוא, שהכיר טוב מדי.
"כי אתה תמיד השארת אותם בתחתית. בזבוז."

הוא צחק. היא צחקה אחריו, ולרגע קצר, הכל חזר.

הם לא שמו לב שבעל הקפה כיבה אט־אט את האורות.

הם נשארו. בלילה שקט. עם תה מתקרר. עם לב שמתחיל להתחמם מחדש.

פרק רביעי: בוקר ראשון

השמש עדיין לא זרחה, אבל בית הקפה נמלא באור רך – אור שנבע מהם, לא מהשמיים.

עידו ישב מולה, כפיו סביב ספל התה. הם דיברו כל הלילה. על הילדות, על ההיעלמות, על כל מה שנשבר ונשאר בתוכה כל השנים האלה.

"כשעזבתי," הוא אמר, "לא הבנתי מה אני עוזב באמת. רק כשהיית רחוקה, הבנתי שאת היית הבית שלי."

היא לא ענתה מיד. הביטה בו. ואז שאלה:
"למה עכשיו?"

"כי האוטובוס האחרון לא מגיע רק בסוף הדרך. לפעמים הוא מחזיר אותך להתחלה. למקום שפספסת."

הם שתקו. שתיקה נינוחה הפעם, של אנשים שכבר לא בורחים.

דלת בית הקפה נפתחה פתאום. אותו בעל המקום עם העיתון והעיניים העייפות נכנס, הביט בשניהם וחייך.

"נראה שהמקום הזה מצא את מי שישמור עליו," אמר, ושלף מפתח קטן מהכיס.

"זה מקום לאנשים שאיבדו את הדרך, אבל לא את התקווה. תישארו. תנו לו חיים חדשים."

עידו הביט בנועה. היא לא חיפשה תשובה בעיניו — היא כבר מצאה אותה.

"נישאר," אמרה.

באותו רגע, מחוץ לחלון, כוכב בודד נפל מהשמיים.

היא חייכה.
"סימן טוב," אמרה.

הם נשארו. עם תה, עם מפתח, ועם סיפור אהבה ישן־חדש שידע הפעם לא להיגמר מהר.

14.5.25