יצירות אחרונות
בכיף מתנועעים באוויר (2 תגובות)
דני זכריה /שירים -26/05/2026 06:34
ימים דוהרים לכל כיוון-אסנת אלון גוילי (2 תגובות)
אסנת אלון /שירים -26/05/2026 04:57
מחווה למשורר האמריקאי-הודי ראווי שנקר (4 תגובות)
בַּר גַּרְסִיָּה־שַׁנְקָר /שירים -26/05/2026 04:26
שלום קארים - אין מתאים מיצחק להקדיש לו את השיר - (4 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -25/05/2026 23:42
בּוֹא נִתֵּן לַזְּמַן זְמַן🌹🌻🌹 (6 תגובות)
שמואל כהן /שירים -25/05/2026 15:09
קשה זיווגו של אדם (4 תגובות)
בבר 1 /סיפורים -25/05/2026 11:09
אזעק כאב הבדידות (8 תגובות)
דני זכריה /שירים -25/05/2026 06:34
ואם יבוא יו (4 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -24/05/2026 23:29
סיפורים
האוטובוס האחרון- סיפור קצר במקום שיר ארוך בארבעה פרקים- חלק שני ואחרון🌹🌹🌹
פרק שלישי: פגישה מפתיעה
התה שבכוס היה חם, אבל ליבה לא נרגע. משהו במקום הזה עורר בה תחושת המתנה, כאילו הלילה עוד לא סיים לכתוב את הסיפור שלה. ואז הדלת נפתחה. היא הרימה את עיניה — וברגע אחד, כל העולם עצר מלכת מבחינתה. זה היה עידו. עידו, החבר מהילדות. זה שתמיד ידע להצחיק אותה, שתמיד הלך לצידה עם תרמיל ומסטיקים בכיס, זה שגר שלוש דלתות ממנה, כל הילדות… וזה שנעלם יום אחד, בלי להסביר, בלי מכתב, אפילו בלי שלום. עכשיו הוא עמד מולה. גבוה יותר, על פניו קצת זיפים, אבל העיניים – אותן עיניים כחולות שהביטו בה תמיד כאילו היא הדבר הכי יפה בעולם. "נועה?" שאל בקול שקט, מופתע. היא ניסתה לענות. אבל רק לחשה: "כן," חייך. "לא חשבתי לראות אותך... כאן. לא חשבתי לראות אותך בכלל, אם לומר את האמת." היא לא ידעה אם לכעוס או לבכות. הזיכרון של הפרידה הכאובה חזר בהפתעה. "אתה פשוט נעלמת," אמרה. היא שתקה. ואז אמרה, כמעט בלחישה: הוא התיישב מולה. הם הביטו זה בזו רגע ארוך. השקט ביניהם היה מלא — לא ריק. מלא בדברים שלא נאמרו. לבסוף הוא הושיט יד לעבר הספל שלה. היא חייכה פתאום. החיוך ההוא, שהכיר טוב מדי. הוא צחק. היא צחקה אחריו, ולרגע קצר, הכל חזר. הם לא שמו לב שבעל הקפה כיבה אט־אט את האורות. הם נשארו. בלילה שקט. עם תה מתקרר. עם לב שמתחיל להתחמם מחדש.
פרק רביעי: בוקר ראשון
השמש עדיין לא זרחה, אבל בית הקפה נמלא באור רך – אור שנבע מהם, לא מהשמיים. עידו ישב מולה, כפיו סביב ספל התה. הם דיברו כל הלילה. על הילדות, על ההיעלמות, על כל מה שנשבר ונשאר בתוכה כל השנים האלה. "כשעזבתי," הוא אמר, "לא הבנתי מה אני עוזב באמת. רק כשהיית רחוקה, הבנתי שאת היית הבית שלי." היא לא ענתה מיד. הביטה בו. ואז שאלה: "כי האוטובוס האחרון לא מגיע רק בסוף הדרך. לפעמים הוא מחזיר אותך להתחלה. למקום שפספסת." הם שתקו. שתיקה נינוחה הפעם, של אנשים שכבר לא בורחים. דלת בית הקפה נפתחה פתאום. אותו בעל המקום עם העיתון והעיניים העייפות נכנס, הביט בשניהם וחייך. "נראה שהמקום הזה מצא את מי שישמור עליו," אמר, ושלף מפתח קטן מהכיס. "זה מקום לאנשים שאיבדו את הדרך, אבל לא את התקווה. תישארו. תנו לו חיים חדשים." עידו הביט בנועה. היא לא חיפשה תשובה בעיניו — היא כבר מצאה אותה. "נישאר," אמרה. באותו רגע, מחוץ לחלון, כוכב בודד נפל מהשמיים. היא חייכה. הם נשארו. עם תה, עם מפתח, ועם סיפור אהבה ישן־חדש שידע הפעם לא להיגמר מהר. 14.5.25
תגובות
דני זכריה
/
הם נשארו
/
13/05/2025 19:32
שמואל כהן
/
תודה דני היקר🌹🌹🌹
/
14/05/2025 07:40
רבקה ירון
/
***
/
14/05/2025 00:29
שמואל כהן
/
תודה רבקה יקרה🌹🌹🌹
/
14/05/2025 07:43
אביה
/
שמוליק איזה יופי - מאד אהבתי את שם הסיפור והסיפור - והתמונות שאתה תמיד מוצא שכל כך מתאים - מיוחד!! יופי של סיפור תמשיך לספר בוקר מחבק
/
14/05/2025 05:37
שמואל כהן
/
תודה אביה יקרה🌹🌹🌹
/
14/05/2025 07:46
גד רוטשטין
/
אוהב סיפורים אני. תודה
/
14/05/2025 06:51
שמואל כהן
/
תודה גדי היקר🌹🌹🌹
/
14/05/2025 07:49
אודי גלבמן
/
איזה יופי של סיפור. לא
/
14/05/2025 09:44
שמואל כהן
/
תודה אודי היקר על תגובתך
/
14/05/2025 10:01
גלי צבי-ויס
/
הלב זכר
/
14/05/2025 12:27
שמואל כהן
/
תודה גלי יקרה🌹🌹🌹
/
14/05/2025 14:05
גלי צבי-ויס
/
בהחלט מעביר רעיון זה. המשך יום נפלא שמוליק יקר ונתראה ביום חמישי הבא. ❤
/
14/05/2025 14:22
שמואל כהן
/
להתראות ביום חמישי הבא.🌹🌹🌹
/
14/05/2025 17:24
אילה בכור
/
מקסים האהבה שוב מצאה ואותם והפעם אחזו בה
/
15/05/2025 13:52
שמואל כהן
/
תודה אילה יקרה,🌹🌹🌹
/
15/05/2025 15:07
צביקה רז
/
לכוון להכי טוב ואופטימי שאפשר. מידה נכונה לאמץ בחיים.
/
15/05/2025 19:52
התחברותתגובתך נשמרה |