החיים בשחור לבן

אנה נעצרה מהופנטת על שביל היציאה ממגרש החניה. רגליה נעוצות על האספלט באמצע הדרך. חוסמת את התנועה. המכונית השחורה, ואולי כך רק היה בזיכרונה, נעצרה וחיכתה שהולכת הרגל תמשיך בדרכה. אך, אנה עמדה משותקת מנסה לדייק מבטה אל מי שמאחורי ההגה. רצתה לוודא שאכן זה הוא. הזמן נראה ארוך. הנהג לא צפר ולא התלונן על העיכוב שנקרה בדרכו. עובדה, שחיזקה בעיניה את המחשבה, שאכן זה הוא. העיניים של אנה כמעט נעתקו ממקומן. היא ניסתה להצליח ולפענח מי זו היושבת במושב שליד הנהג. היא הייתה בלונדינית, בבירור. שיער בלונדיני ישר. גזור בחדות, בתספורת מדוייקת.

אנה התעשתה ופינתה את הדרך למכונית השחורה. האם באמת הייתה שחורה, או כך רק בזיכרונה? היא הייתה בטוחה שזה היה הוא.

הלב שלה ניתק מגופה. הרגישה שאינה מסוגלת להיות אחראית על נשימותיה. הגוף היה רק כמסגרת. אנה הרגישה שהיא מאבדת שליטה. לא ידעה כיצד היא מגיעה חזרה לביתה. שם הבינה שיכולת הדיבור, המחשבה, ההיגיון....הכול...נעלם, שותק. בכוח החזיקה עצמה כדי לשרוד, לעבור את שעות הזמן המפחיד הזה.

אנה לא אדם שמסתדר עם איבוד שליטה.

עתה, רק ידעה שעליה לשמור על עצמה בתוך הקופסה. לשרוד עד שיחזור צבע החיים ודופק של שיגרה.

אף מילה לא יצאה. אף מחשבה לא הסתדרה. אנה התאמצה לשאוף ולנשוף. אבודה.

כך, הזיכרון שנותר בה מאותו מפגש עם המכונית השחורה על שביל היציאה ממגרש החניה. עדיין אינה בטוחה אם באמת שחורה. אך, בלונדינית עם שיער ישר...הייתה.

מאז, נודע לה שהחליף מכונית. לחדשה. לבנה.

והבלונדינית...כלא הייתה.