סיפור קצר: שלמות המוח

יֵשׁ זְקֵנִים שֶׁזֶּה

יַעֲשֶׂה לָהֶם רַק טוֹב

לְהַפְסִיק לְתַקְשֵׁר

עִם הַסְּבִיבָה

כִּי זוֹ עֲבוּרָם עַכְשָׁו

מְשִׂימָה קָשָׁה..

שיר עם המון חומר למחשבה כתבת צביקה היקר על הזיקנה והמשמעות שלה עבור חלק מהזקנים.

שבוע טוב ומבורך

שמוליק

וקצת מפחיד צבי היקר 

.

ברשותךָ ובדחילו ורחימו, צביקה יקר, 

ארשה לעצמי להתייחס באופן אישי לתוכן הטעון בדבריךָ: 

אצלי (וממה וממי שאני מכירה) קורה תהליך שונה לחלוטין: 

מצד אחד, הכול פתוח ומואר הן כלפי העבר והן כלפי ההווה 

המשתנה; 

מצד שני, מתחדדת היכולת "לשים אצבע" על כל מה שהיה 

קשה לעכל ו/או להכיל לפני-כן, בגיל צעיר יותר. 

לכן, אני שואלת אֶת עצמי (ואותךָ, אִם תסכים): 

האִם המדובר בחשש כבד לאבד אֶת הצלילוּת, אֶת החדוּת? 

אַתָּה לא חייב להגיב, ברור. 

תודה רבה-רבה, צביקה יקר מאוד. 

רבקה

---

לא בהכרח סיפור של רצון  אישי. אני מסתכל כצופה על הנעשה סביב הזיקנה והמוות.

וכמו שכתב יקי. יש אנשים שהזיקנה "מרככת" אותם ואת כושר האבחנה וראשם שוקע עם שקיעת גופם. וזה טוב להם (לא לשארי בשרם).

הכרתי אדם חכם- חבר- בן 98 במותו,  שאמר לי: המוות כבר לא יבוא לי בחטף.

ראשו נשאר צלול עד הסוף שהיה מלא בסבל גופני רב.

ומאידך אישה בת 96 במותה, שהיתה אישה חושבת ובאיזה גיל החלה לשכוח ולהשתטות.

רק לרקוד זכרה והיתה מפזזת שמחה ומאושרת עם נכדיה.

.

מעניין. 

תודה רבה-רבה על ההתייחסוּת, צביקה יקר. 

רק טוב!

רבקה

---

לחלק פחות 

להתרכז רק במה שעושה טוב