נירית ודרקון 5

"נירית, תסיימי את כול מה שנמצא בצלחת שלך."

"אבל אני לא רעבה יותר."

"אבל אם לא תסיימי, תהיי רעבה מאוחר יותר."

"אימא, אני עייפה מדי בכדי לסיים."

"האם את בטוחה?"

"כן."

"בסדר גמור אז. לכי לשחק עשר דקות ואחרי כן תלכי לישון."

"אני יכולה ללכת לישון עכשיו?"

"עכשיו? למה?"

"כי אני רוצה שתמשיכי לספר לי מה קרה עם המלך."

"אבל אמרת שאת עייפה."

"כן, בשביל לסיים לאכול."

"לא. אם את עייפה לאכול, את גם עייפה לשמוע את הסיפור."

"מה פתאום!"

"כן, פתאום!"

"לא, לא, לא. אני לא מסכימה."

"האם את תסיימי אז לאכול?"

"טו-ו-ו-ב, אם את מבקשת כל כך חזק, אני אוכל. אבל רק כי את מבקשת יפה."

"תודה לך, נירית."

"בבקשה, אימא."

כעבור זמן מה, לאחר עוד משחקים, צעקות, צחצוח שיניים ושטיפת ידיים ופנים, נירית הלכה לישון.

"אימא, אני מוכנה!"

"אני כבר באה."

"מהר בבקשה. אני רוצה לשמוע את הסיפור. אני רוצה לדעת מה קרה."

"הנה אני. בואי נמשיך."

>~~~~~~

פיטר המלך התעורר מוקדם. קשה לישון עד מאוחר, כאשר הממלכה שלך נלקחה על ידי מישהו אחר.

הוא שכב וחשב על המלכה וילדים שלו. מה קרה להם?"

"פיטר,"

"כן, ג'וני הדרקון."

"אתה יודע, תקרא לי פשוט ג'וני."

"טוב מאוד, ג' וני. מה אתה רוצה?"

"יש לך איזו תכנית איך להחזיר את הממלכה שלך?"

"האמת שלא."

"כי חשבתי במשך זמן מה. אתה רוצה לשמוע?"

"כמובן."

"דן, גם אתה שומע?"

"כמובן, ג'וני, חברי."

'אז, זה הולך ככה. אנחנו טסים לעיר. אני נושף קצת באש על הארמון ואז השכן שלך יברח אל ממלכתו."

"לא שמעתי הצעה כל כך מטומטמת מאז שהמלכה שלי אמרה שהיא רוצה להנהיג דמוקרטיה בממלכה שלנו."

"אל תהיה כל כך קשה!" דן עשה למלך סימנים עם העיניים לא להציק לג'וני הדרקון.

"דן, שהדרקון יתעסק במה שהוא יודע - אכילת אנשים -  במקום לחשוב."

"טוב, פיטר, הוא יכול להתחיל לאכול אנשים עכשיו. מה אתה אומר?" דן הרים את גבותיו, ממתין לתשובתו של המלך.

"סליחה, ג'וני. הרעיון שלך טוב. אבל הוא לא יכול לעבוד בתנאים שיש."

"למה?"

"כי אתה יכול לשרוף את אשתי ואת הילדים שלי."

"לא חשבתי על זה. אז מה עושים?"

"אני יכול לקרוא את השכן שלי לדו-קרב."

"ומה תעשה, פיטר?"

"אני טוב עם החרב שלי."

"כן? איזו חרב?"

"אופס. נראה כי שכחתי אותה בבית. אני זוכר ששמתי אותה על הכיסא. היא בטח נשארה שם."

"כן. ואתה הלכת להרוג את הדרקון, בעוד החרב שלך בבית."

"טוב, לפעמים אני שוכח דברים."

"לפעמים, פיטר?"

"כן. לפעמים", והמלך רקע ברגלו.

"אני מאמין לך. רק תהיה רגוע!" כולם השתתקו, מביטים אחד על השני.

המלך נאנח, פתח פה. חשב רגע וסגר אותו. אחר-כך הוא שוב פתח אותו ושאל, "אז, יש לך איזו הצעה, דן?"

"כן. אני חושב שאנחנו יכולים להיכנס לממלכה בסודיות ולתפוס את השכן שלך לא מוכן."

"ומה?"

"ונזרוק אותו בחזרה לממלכתו."

"לפחות אנחנו יכולים לנסות את זה." פיטר המלך משך בכתפיו לאות שהוא לא ממש מאמין לתכנית של דן.

"פיטר, טלפן לאשתך ותגיד לה שתשמור בסוד שאתה חוזר."

"אבל אם אני אבקש ממנה לשמור את זה בסוד, זו תהיה הדרך הבטוחה ביותר שכולם יידעו על זה מיד."

"אז תגיד לה שאנחנו באים מדרום. ותבקש ממנה לשמור זאת בסוד."

"אבל אז כולם יידעו את זה, אמרתי לך!"

"אני מקווה."

"לא הבנתי, דן, למה אתה אומר שאתה מקווה?"

"אנחנו נבוא ממערב."

"חה חה. זה טוב. הם לא יחשבו שאנחנו נבוא משם. זו תהיה הפתעה."

"כן, פיטר. זו תהיה הפתעה."

ושלושתם הלכו בכיוון של הממלכה של פיטר.

~~~~~~>

"אני חושבת, נירית, שבזמן שהם הולכים, את יכולה לישון."

"והם יבואו לממלכה מחר?"

"כן. מחר."