סיפורים

למען האמת שלוש שנים מאוחר יותר מאירוע זה- לפני כשבע שנים- היתה שין שגאלה אותי פורמלית מבתולי. אך מקרה זה הוא יוצא דופן ואני מתמלא בושה נוראית בכל פעם שאני נזכר איך אילצה אותי בכל פגישה להביא לה פרחים. והיה גם עיניין הביגוד והציחצוח והתספורת שהיא עמדה עליהם ללא פשרות.

והיה הנורא מכל:

ערב אחד בדירתי, במטבח, לאור הניאון הקר, תיקתוק שעון הקיר ורוחה של אימי- היא הפשיטה אותי מכל בגדי. עיני היו עצומות בחוזקה מהרגע שהיא התנשפה עד שנירגעה. למעשה היא אנסה אותי מהמטבח עד הסלון, לאורך כל המסדרון. אנסה בצורה מגעילה ודי ברוטלית. שבוע מאוחר יותר קטעה הכל: איזה מן גבר אתה- שאלה, והניחה לחיי.

... היססתי. רק לאחר שעברתי את האוטוביאנקי מספר צעדים החלטתי לחזור ולשאול אם נדרשת עזרה כלשהי. חזרתי ועצרתי ליד המכונית. שוב היא הביטה לעברי ושוב חזר מבטה לעבר המנוע.

אמרתי, ועדיין מפקפק מאוד: סליחה, אני יכול לעזור?

לא ענתה, רק הימהמה משהו לא ברור.

רכנתי לעבר תא המנוע. בזוית העיין הספקתי לראות אותה מעוותת את פיה המרוח באדום. הכבל השחור המתחבר למצת הימני לא היה במקומו. מישהו שלף אותו- מעצמו הוא לא יצא.

הסתכלתי במצת והסתכלתי בה, גם אולי חייכתי לעצמי, והכנסתי אותו למקומו. היא עדיין לא הוציאה מילה אחת מפיה.

אחר כך בדקתי את שאר המצתים ואת המפלג, אם אינו סדוק. אפילו ליטפתי את המצבר ובחנתי את תאריך הרכבתו.

יותר מזה לא היה מה לעשות.

אמרתי: המכונית, אני חושב, במצב פנטסטי. מה בעצם הבעייה?

לראשונה פתחה את פיה ואמרה בקוצר רוח: אין בעיות, אין בעיות, תודה אדוני.

ביקשתי: תיכנסי בבקשה ותנסי להתניע.

בעת שניכנסה למכונית עקבתי אחר דמותה. כעת הייתי משוכנע שהיא עוברת. כלומר עומדת בקריטריון שקבעתי.

תגובות