התעוררתי ונורא רציתי לים.
בשעה עשר וחצי בבוקר נסעתי אליו. אבל דבר מוזר קרה שם. לא הבנתי את אשר ראו עיניי, כי הים המזמין אותי תמיד להכנס אליו היה חסום הפעם בסלעים גדולים. האם הגעתי בטעות אל חוף אחר? לא יתכן. הייתי המומה. לא ידעתי מה לעשות לחזור הביתה?לא לחזור?
לפתע הבחנתי בספינה גדולה ניצבת בין הסלעים .לא הבנתי איך נשקה ממש לחוף כשהמים כה רדודים.
מחשבה בלתי הגיונית בעליל פקדה אותי: אמרתי לעצמי אולי היא תוכל לשאת אותי אל הים והיא גם תחזיר אותי בלא שהסלעים הקרים, האכזריים, האפורים עד כאב יפריעו לי לשוב הביתה.
מצאתי עצמי מטפסת בסולם החבלים אל הסיפון .פתע פגשתי על הסיפון את אביגדור שהיה חבר ילדות שלי במושבה. ופתע נעלם ממנה - כדי שאפגוש בו שוב אחרי 50 שנה!
מאז אנו חברים!
שאלתי אותו: " מה אתה ואשתך עושים פה? נורא מוזר לי המצב"
הוא ענה לי שבעל הספינה חבר שלו והם יצאו ליום כייף. שלא אדאג. הוא ואשתו יהיו איתי. כה שמחתי לפגוש מכר
בשובבות רבה, כמעט כילדת-פרא קפצתי על המים והשתכשכתי בהם.
הם ליטפו את גופי המתענג בידיים צוננות מעט אבל גם חמימות.
הסתירה הזו אפשרית לפעמים: גם צונן גם מפיק חום היישר אל מרכזי הנעימות שלי. התענגתי
שבתי לספינה. נחתי מעט.ולפתע החלה לשוט..אני רק בגד ים לגופי ,
טוניקה ותיק עם כריך אחד בלבד, בננה. בלי שתיה, שכחתי!
שאלתי את אחד האנשים לאן הם מפליגים?
ענה: "אמרו לך, החברה החליטו לעשות יום כייף"
בהלה פקדה אותי. השבתי שאני רק עוברת אורח, רוצה לחזור לחוף והביתה
אולי אפשר לעצור את הספינה?
השיב: "לא אי אפשר! רק בעשרים לחמש בערב נשוב לחוף.
חרדה הציפה אותי. אבל איך אמא שלי תדע? היא תשתגע מדאגה.
וגם אין לי שתיה.
לפתע נזכרתי שלקחתי עמי את הנייד והתקשרתי לאמא שלי...
היי אמא..אל תשאלי מה קרה לי בבקשה אל תדאגי. סתם ירדתי לים ...
אני על ספינה..כבר שטה ללב ים. מתגעגעת אלייך נורא.
אין לך מושג כמה אני מתגעגעת...לפעמים נדמה לי שכבר...כמה? כמה?...
אולי תשע שנים לא ראיתי אותך נוכל להפגש רק בערב את תהיי שם בשבילי
אמא חייכה. (אני יכולה לשמוע את החיוך של אמא, גם בלי לראות את פניה).
היא אמרה לי " זה בסדר ילדה שלי, העיקר שהודעת לי.
אז עכשיו אני לא דואגת - מחכה שתבואי אלי. גם אני מתגעגעת"
פתאום כשאני שם, מטלטלת על הספינה פשטה בי מחשבה מוזרה: איך זה אני מדברת עם אמא בנייד.
הרי עוד לא היה לי אז נייד. ובטח לא לאמא.
אבל המחשבה פרחה לה ונעלמה. היא רק השאירה בי תחושה מאד של תעתוע כלשהו.
ואז גל ענק שטף את הספינה והרטיב אותי לגמרי
שם על ים חורפי-זועף עברה בי המחשבה שהעלתה בעיניי דמעות:
בטח שאמא מצפה לי! עוד מעט האזכרה שלה. ז' ניסן. היא לא תבין מדוע אני משוטטת בים ולא באה אליה.
ואז גל גועש נוסף טלטל נורא את הספינה. מימיו הרטיבו את גופי.
כמעט נפלתי.
ו...התעוררתי מן החלום.נעלמה הספינה נעלם הים אני במיטתי.
מתוך שנתי השלכתי מעלי את השמיכה. אני רטובה ולא מרסיסי ים.
הלילה חלום חלמתי. יצוק בו עצב רב.
געגועי אל אמי כה עזים ולכן כאשר אין אמא במציאות. אני מזמינה אותה לחלום.כמו עכשיו.
אבל מדוע היו שם סלעים קשוחים בים ומה פתאום עליתי על ספינה.מדוע הים סער?
מדוע הייתי מפוחדת שם בטוניקה בלבד .
בלי מים. גופי הצטמרר. דמעות ניגרו . כבר לא הייתי בספינה.
אלא במיטתי. אבל חלומות לא מסתיימים תמיד ברגע ההתעוררות מהם.
כי שם במיטה, מיטיבה את החולצה שהתרוממה מגופי וחשפה את עורי.
ולמרות שכבר הייתי בבית הייתי משועבדת לצורך כביר ..לחזור הביתה
ולחבק את אמא. נזכרתי שבשיחת הטלפון שלנו כשהייתי בספינה
היא ביקשה בטלפון שאבוא לבקר אותה...
התנעתי את המכונית ,למרות המרחק הקצר המפריד בית ביתי לבין בית העלמין, ואז ברדיו שמעון בוסקילה שר לי, יא-מאמא לא הבנתי את המילים רק ידעתי שהוא שר את זה לאמא שלו חשבתי וואאו איזה צירוף מקרים...אני בדרך לאמא ובוסקילה בחר בדיוק באותו רגע ללוות אותי עם השיר לאמא. ·
עברו תשע שנים מאז נטשה אותי. השאירה אותי יתומה כואבת וכל כך מתגעגעת.
בדרך עם בוסקילה אני כבר משוחחת עמה:
"הו ,מאמא שלי, מדוע הלכת? אפילו לא העלית אז בדעתך איזה ימים קשים
יחכו לי ולשמואל כל כך הייתי זקוקה לך אז.
וגם:
"אני כאילו כבר מבוגרת ויש לי שלושה ילדים משלי ושתי כלות ונכד שעשה אותי לסבתא אבל אמא, אמא,
אני עוד הילדה שלך שצמאה כל כך לחיבוק שלך,
לסמכות שלך והכי הכי לחום המנחם שלך והאמירה הניצחית: "יהיה בסדר ילדה, בחיים הכל עובר
אבל את שותקת ושותקת ושותקת.
אמא לא ענתה והייתי עצובה מאד.
ועכשיו עשר וחצי בבוקר יום שישי 23.3.12 בדיוק בשעה ש"ירדתי" לכאורה לים....והתקשרתי לאמא...הלכתי לבית העלמין...הבאתי איתי פרחי בר..
ככה אני אוהבת...פרחי בר להביא. אולי מפני שגם אני קצת ילדת-בר
גם שני נרות נשאתי. אחד לאמא אחד לאבא והמון אהבה
מדי שנה אני שם לבד. כך בחרתי: להיות אצלה ללא אף אחד אחר.
בפרטיות מוחלטת. לא רוצה שאיש ישמע את השיחות עם אמא שלי.
ממילא אני בת יחידה אז האמא הזו שייכת רק לי ובלעדית לי.
ניקיתי באהבה את המצבות. השקיתי את העציצים הנחתי את הפרחים במקומם.
הדלקתי את הנרות וישבתי על המצבה. דיברתי ובכיתי.
סיפרתי את הקורות אותי בלעדיה ובכיתי הרמתי עיניי אל השמיים הכחולים.
חיפשתי את העננה שאמא ואבא משייטים עליהם אולי צופים בי באהבה מלמעלה. אולי הושיטו ידיים לחבק אותי.
פרפר לבן חלף לידי. נרעדתי. הילדה שנחבאת באישה שאני יודעת שזה הסימן. זו האמא שלי בלבן. הצהרת נוכחות שלה!
קבוצת נשים וגברים, דתיים על פי לבושם, באו לפקוד את מתם, כמה מצבות ממקומי. התפללו. נדמה לי "אל מלא רחמים". הרוח הנושבת העיפה את האותיות שלהם לעברי שַמָחתי. חשתי כאילו הם יודעים שאני לבד וכאילו נשאו תפילה גם עבורי בשביל אמא שלי, רק שלי.
הם הלכו ואני נשארתי. המשכתי לספר לאמא ואבא שלי בפרוטרוט את כל הקורות אצלנו במשפחה; ושוב, בפעם האלף באותה עוצמה הודיתי לאמא על כל מה שעשתה למעני כשהיתה בחיים. ואמרתי לה שעזה אמונתי כי גם כעת היא שומרת עלינו מלמעלה. כדי שיהיה לנו רק טוב
לטאה אחת זחלה בלא פחד לעברי. לא בפעם ראשונה. היא או קרובי משפחתה מגיעים איכשהו לכאן,קרבים אלי. עיניה צפו בי וכמו קראתי שהן אומרות: "הנה את לא לבד, הנה באתי להיות איתך.אבל מבטיחה לא להפריע"
נפרדתי מאמא ומאבא בנשיקות על השיש, דמעותיי שטפו את המצבה
חיבקתי את השיש כה חזק. באותו כוח שהייתי נזקקת לו כשחיבקתי אותה בילדותי.
ואני - כל כך מתגעגעת
תשע שנים! . לפני 9 שנים..יום לפני ליל הסדר קמתי מן "השבעה".
לא מעכלת אז שאמי לא עמי. לאמיתו של דבר עד עתה איני מעכלת
ושם בבית העלמין אצל אמא ואבא הרגשתי כי עודי שרויה בחלום
אפילו שהיתה זו מציאות ויום אביב ועצוב.
~
הִשְׁתַּקְּפוּת
אוֹתָם תְּלַמֵי קְמָטִים
אוֹתָן עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת
בְּלֹא צֹרֶךְ בְּמִלִּים
אוֹתוֹ חִיּוּךְ
שָׂמֵחַ
אוֹתוֹ חִיּוּךְ
עָצוּב
אוֹתוֹ חִיּוּךְ גַּם שָׂמֵחַ גַּם עָצוּב -
כְּאַחַת
אוֹתָם נְמָשִׁים
אוֹתָהּ תְּמִימוּת
אוֹתָן הַבָּעוֹת
אוֹתָן מַחְשָׁבוֹת.
כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה בַּמַּרְאָה
אִמִּי הִיא הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת מִמֶּנָּה.
