שְׂדוֹת יַלְדּוּתִי

שְׂדוֹת יַלְדּוּתִי - לכבוד יום המשפחה וכמובן זכרונות  שיחול ביום שישי 

הלכתי לסוב בפינות ילדותי, לתור את המראות - הרחובות והעצים המופלאים; את הדומם והצומח. געגועים אל משהו שהיה ואיננו או שהיה והשתנה. ובמקרה הטוב: שהיה ונשאר כשהיה. שואלת הכותבת את עצמה: מה הדבר שקרה לך?

ומה יום מיומיים? הרי זו המושבה שבה את חיה מאז הגחת מרחם אמך וגם ילדייך באו היישר מרחם אליה מה השתנה?

הרי היא כמתמיד: המקום שאליו את יוצאת יום יום מחצר ביתך. אז מה ההתרגשות? מה יום מיומיים , אמרי לנו, אישה,

מה לך מתגעגעת-מוקסמת פתע פתאום?

אכן כל תמיהה של כל מילה תמה-מזדמן תהא ממש במקומה.

זכות התמיהה עומדת לכם.

אלא שאני היום לא כביומיומָי. והסתכלותי על המושבה שלי לא כבכל יומיומָי

בהחלט לא כבכל הימים. גם אני שואלת את עצמי "אז מה יום מיומיים?"

אבל היא אחרת המושבה שלי. פתאום היום, פתאום עכשיו.

הִשִירָה מעצימה את מראות השגרה, ונגד עיניי לבשה שלמת גבירה

מעוטרת במחמדי זיכרונות שהנפש יוצאת אליהם, בעת שהם עולים וצפים

אל מול עיניי שבפני ואל מול עיניי נפשי הנרגשת. צעדתי וכל כך שמחתי להחזיק

מכחול דמיוני ולצבוע את השמיים בכחול, את הטבע בשלל צבעים.

לא אומר שלקיתי ב"מחלת העליזות", או שאני חווה התקף של "געגועיטיס" אבל אפשר לומר

שקצת משתוללת בי תחושת לידה מחדש, אחרי מה שעברנו אישי ואני.

כל לידה מלווה במכאוב. גם מה שחווינו הוא ואני. אבל הכאב חלף והעולם נעשה מפחיד פחות.

שמחת חיים, אור חדש ניצת בנו. אנו שונים.

מה שמתחולל בנו גורם לנו שגם הדברים האחרים כמו נולדו מחדש

או צפים ועולים מן העבר כשכיות חמדה. היום הזה, כששנינו -

אישה אחת, גבר אחד יצאנו לכבוש את המושבה;

היום הזה שונה מאתמול, משלשום, מלפני שנה.חוזר להיות מה שהיה לפני שמונה שנים!

נעים, כל כך נעים לתור ברגלינו ולטייל שוב במושבה הזו שהיינו

בקרבה כל הזמן ולמרות זאת כה רחקה מעמנו בשל נסיבות עגומות.

לא נתנו לבנו אליה. לא מחמת מיאוס. בשל הכרח לא יגונה.

המושבה שלנו הולכת ונכבשת בידי כרישי נדל"ן ולהוותנו עתידה לשנות את פניה.

כבר השתנתה על כן ,צריך לחוש-למהר בטרם יפוג יופייה בטרם ישתנה אופייה

לאוץ אליה לכבוש אותה בעינינו, בעיני נשמתנו, בעדשת מצלמתנו

לרחרח בעונג את ניחוחם של עצי התפוזים שעוד נותרו, טעונים בפרי, כחלב בשדי יולדת.

להתפעם ממראה עצי הזית וגזעיהם שצורתם ייחודית;

כמו מעידה על עתיקוּת.לשאת בענווה מבט אל הענקים הניצבים זקופים גבוה מעל כולנו.

כל כך גבריים! צמרותיהם נוגסות את השמיים,חודרות לתוכם.

זוג אחד פה ושלושה אחרים שם, הלוא הם עצי הושינגטוניה.

לצעוד ליד השדות החרושים המזכירים כי עוד נותרו מתי מעט עובדי אדמה חרוצים במושבתי זו

אשר מלאו לה 100 שנים לגאולת אדמותיה.

פן אחד שלה השדות החרושים, שדות התירס, הזיתים כמו לפני כמה מאות שנים. מן הצד השני, ממול, כרכור הנכבשת בבנייה נמרצת. נדל"ן בועל אותה ונעשה בעליה אוהבת את הטבע הנהדר, העצים המושיטים פִּרְיָם,

עלים הנותרים לבדם, יונים הומיות בקִנָּן , עשבים שותקים, צפרים על חוטי החשמל, שני תוכים שברחו מכלובם כי לחופש נולדו, ילדים הרוכבים על אופניים או סקטבורד, אמא טרייה דוחפת תינוק מתייפח בעגלה. תאילנדי דוחף אלצהיימר בעגלת גלגלים.

ופרחים! הגיעה עת פריחתם הנפלאה לעין אדם. מתעלמית מפלישת הסער.

לפי לוח הזמנים שלהם כבר אביב בשיא יפעתם. מפתים את מי שיאסוף מאבקניהם מה שדרוש

כדי למלא מצוות פרו ורבו פרחים.

בימי ילדותי פעם, כמעט לא היו כבישים, ובאמת לא רע היה בשבילי כורכר.

הריח, ריח הפרדסים , היה נהדר.זוכרת את האלון הבודד,עץ בן 450 שנה,

העץ האגדי הזה הפך אתר עליה לרגל. גזעו חלול, אנשים נכנסים לתוכו ומתפללים.

הרי יש האומרים כי הוא בעל סגולות מיוחדות

הסכיתו שמעו,אחיותיי ואחי: ו ביכולתו להגשים משאלות!

אנשים מניחים שם פתקים, ממש כמו בכותל. גם אני טמנתי שם פתק. ,

היתה לי בקשה/משאלה ענקית. היא התגשמה! איזה עץ נפלא! שעה לתפילתי!

כילדה,הייתי מגיעה אליו עם חברות, רוכבת על אופניים.

על הכידון היתה תלויה שקית עם תפוזים מהעץ בחצרי –מי היה יכול להרשות לעצמו ממתקים?

ומה רע - היו אומרות האמהות - מה רע בתנובת האדמה?

היינו יושבות שם ליד האלון הבודד ועושות פיקניק,פיותינו נוטפים עסיס שכולו שירה:

"התפוזים התפוזים שווים באלף אחוזים".

זוכרת את ההליכה ברגל לבית הספר העממי, את משחקי הגומי והחבל,קלאס "תופסת" ומח-בו-אים.

לא פסחנו על אף משחק משחקים " רק של בנות"

אף משחקים של "גם בנות וגם בנים". כן, זה היה מזמן.

אבל לא חלף ולא איננו. חי בזיכרונות המתוקים.

לא חלף ולא איננו. עובדה: רגלי עדיין נטועות מאז במושבה שלי,

בה בניתי את ביתי בחצר הוריי,ליד הבית שנולדתי בו.

באותו בית שהבאתי אליו שלושה בנים כארזים.

אישי ואני יוצאים לטייל ברחובות ילדותי.

תאמרו: מה אני ממללת כל כך הרבה כשכולנו יודעים שצילום אחד

שווה יותר מאלף מילים אף אומר עוד דבר: מילים גם כן שוות המון!

אז הנה. בבקשה: נא להכיר: המושבה שלי!

~

רוֹצָה לַשּׁוּב לִשְׂדוֹת יַלְדוּתִי

אֶל הַתְמִימוּת,הַמֵרְחַבִים,

חוֹל, ים וַחֲלוֹמוֹת

לַשּׁוּב אֶל הַמְשְחָקִים אל הַחֶדְוָה ההיא ,

אֶל הַאוֹר,הַרֵעוּת וְהָאַחֲוָה

שָׁם בַּשָׂדוֹת

הָיְתָה אַהֲבָה,הָיוּ בָּנִים בָּנוֹת

זָרַעְנוּ עָרַכִים, כִּבַּדְנוּ מְבֻגָּרִים

וְהַיּוֹם -

כֻּלָּם סחְבָּקִים

בִּשְׂדוֹת יַלְדוּתִי

הָיוּ שְׁטַחִים יְרוּקִים, עֵצִים וּפַרְדֵּסִים

"תּוֹפֶסֶת" וּ"מַחֲבוֹאִים"

ְהַיּוֹם זה אחרת:

בְּאוּתָה תְּשוּקָה בּוֹנִים

...גּוֹרְדִי שְׁחָקִים

כֹּה מִתְגַּעְגַּעַת

לִשְׂדוֹת יַלְדוּתִי וּּבְהִתְּבַּגְרוּּתִִי

אַף בַּגְרוּתִֹי.

למרות הכל

כֵּן הַמּוֹשָׁבָה נִשְׁאֲרָה

אוֹתָהּ מוֹשָׁבָה אֲהוּבָה

וְהִיא לִי מְחַכָּה

רַק מְצַפָּה - מְיַחֶלֶת

שֶׁיִהְיוּ יָמִים שֶל שֶקֶט וְשַלְוָה

~
מביאה מעט תמונות למרות שעושה בוק למושבה שלי :) 
כאן ביתי פה נולדתי

השדות שלי

נחל כרכור

~ ברווזים בבריכת החורף - 500 מטר מהבית

~