כמו צלופחים

כמעט ונעלמו השלושה שם במים העמוקים אך חזרו אלו הילדים 

ובעיקר צוחקים ומאושרים 

איזה יופי של כתוב 

סיפורך המרשים 

חיבוק ליום חורפי 

מקווה שאת כבר לא מפחדת מהים 

אוהבת הרבה 

את מביטה בילדייך  המתבגרים ועולים בקרבך זכרונות מתקופת ילדותך ואת נשבעת כי ילדייך ילמדו להיות צלופחים. תודה רבה לך לילי היקרה על השיתוף הקסום והאופטימי, פעם היו זמנים אחרים. יום מבורך לך.

הכי בכנות: בשירים את טובה יותר.... אבל הסיפור מרתק!

.

אוייש. 

.

לילי יקרה, 

.

אני לא יכולה לקרוא טקסט כזה ארוך ורחב על המסךְ. 

.

אולַי תוכלי להפוךְ אותו לשיר? או לכמה שירים? 

.

מאוכזבת, 

.

שלךְ, למרות האכזבה, 

.

רבקה

---

כמו צלופחים

"עמדתי יחפה בחול הרך,

מביטה בהם צוחקים ונהנים במים בצבע הטורקיז... 

ודמעות כאב ניקוו בעיניי" -

למה עדיין אנני שוחה כמותם?!...

והים מלחך רגליי, אט אט מטביען לתוכו,

אני מביטה בילדיי המתבגרים,

משתובבים

כאילו עודם ילדים קטנים

ונזכרת בילדותי...

לפני שנים ועוד שנים, בהיותי ילדה,

אבא לקח אותנו, כל הילדים-שישה,

עם סוס ועגלה לחוף ים הסמוך למושב. 

גם אמא הצטרפה, כמובן,

למרות כרסה בין שיניה

(אחרי שבוע וקצת נולדה אחותי-בת הזקונים)

העמיסה הסלים, מלאים במטעמים,

סל חמים וסל הקרים, שהיה חייב לקרר

עם בלוק של קרח,

אמא כבר מנוסה בעניין, 

כי תמיד תמיד רעבים בים ...

העמסנו גם הגלגלים שחורים,

גדולים ומנופחים (היום נקראים אבובים)

והם כעומדים לפרוח באוויר ...

הגענו, הגענו לים

עם עוד כמה שכנים

שגם הם היו עמוסים בילדים וגלגלים. 

הים ענקי, צבעו טורקיז,

צבע שאף פעם לא ישתנה,

ממש כמו היום, הגלים מעט גבוהים,

מעט עמוקים, בלי קצף -

מה שנקרא דגל אדום,

רק שאז לא הייתה סוכת -מצילים

ולא היה איש בתפקיד - "המציל"

להניף דגל.

האחים שלי זריזים, בתוך המים

צועקים אליי בשובבות: "נו...בואי,

כנסי איתנו לעמוקים!..." 

ואני נחרדת: "לקחתם כל הגלגלים

ואתם יודעים לשחות, ולצלול, ורק אני..

...אבנה ארמון בחול".

אבא, שהיה נגר מוכשר, ערך

מעין שולחן מקרשים שהיו בסביבת המקום 

ביקש שנאכל כמו מלכים בארמון,

רק בלי החול. אימא ביקשה ,,

"לאן רחקו הילדים ?!..."-

נשמעה צעקת תמיהה מפי אבא . 

שני אחיי הבוגרים עם הגלגלים,

מרחוק נראו כמשחקים,

רודפים זה אחר זנב של זה

במהירות מסחררת, מסתובבים,

סחרחרת, מתרחקים ונעלמים

לתוך עומק ה...מ ע ר ב ו ל ת ! ! -

גם אמא זעקה מבוהלת... 

אבא כבר היה במים ונבלע עם השניים...

זו הייתה דקה ארוכה,

 תחושה של שעתיים, הכי מפחידה בחיים.  

כולנו, העומדים מנגד הים תהו -

לאן נעלמו השלושה

כשרק הגלגלים שחו לבדם, בנתיים...

עמדנו כולנו אדומים

ולא מהשמש שצרבה, היה חם,

לוהט, מיוזעים, בהלה, פחד...

ובבת אחת יצאו השלושה

בקושי נושמים....צוחקים 

מה, מה, מה....

על מה ולמה צוחקים השלושה

"היינו כמו צלופחים,

התחמקנו בטיל מתחת למערבולת ! "

ילדיי - בי נשבעתי - גם אתם תלמדו

להיות צלופחים ! 

ותצליחו לחמוק מכל מערבולת שבחיים !!

לילי,,,א

וואו, זיכרון הילדות הזו כה מפחיד ומעורר אימה. אך המקום אליו לקחת זאת כמורשת לילדיך-מלא חוכמה. וואו! 

לילי יקרה , נזכרתי בסיפור דומה,

כשאבי לקח אותי ואת שתי אחיותי לברכה העירונית

ואני רק בן חמש

מתוך סקרנות רצתי למים וכמעט טבעתי, ברגע אחרון

אבי משה אותי מהמים,

מאז למדתי ,כשלקחתי את בנותי הקטנות לים או לבריכה

אני פקחתי שבע עיניים..

והסיפור שלך לילי יקרה שברוך השם נגמר בטוב

מחדד את האחריות של ההורים שצריכים

לפקוח שבע עיניים.

חיבוק ממני

שמוליק

לילוש יקרה לי !

ואת לילוש מתבוננת בשלשייה,

הנבלעת במי הים השוצפים, אחוזת אימה...

איזה מתח אמא'לה, על באמת

מותחן אמיתי, סיפור משפחה

זיכרון ודרך חיים לדור הבא.

החזרת אותי באחת לימי ילדותי הרחוקים.

זוכרת עצמי מבלה הרבה עם אמא ואחיותיי

על חוף חסמבק בתל - אביב.

ימים פשוטים של פעם.

חיבוקים ונישוקים במלאן געגועים

ממני תמיד

עליזה.

אוי, איזה סיפור. והמערבולות האלה. בעיקר אלה של החיים. כן! 

ככה אמרו הגיבורים שלך - אבא ושני אחים בוגרים

ואצלך נטוע הזיכרון הנורא של אותם רגעעים

רגעים של פחד נורא שדמו בעיניך לשעות

עד שראית אותם יוצאים מתחת למערבולת - הם והגלגלים השחורים.

הזיכרון הזה רודף אותך עד היום

ואת, שאינך יודעת לשחות הבטחת לעצמך

ילדייך בים ידעו לשחות כמו צלופחים

ויצליחו להתגבר על מערבולות בים - וגם בחיים.

תובנות נבונות ביותר לחיים הבאת כאן. . ניסיון לימד אותך דברים כה מהותיים.

לחכמה ותבונה-אדם