שיר סתיו

שיר סְתָיו/ עידית אורדן©

עִם בּוֹא הַסְתָיו אֵלֵינוּ קְרִירוּת חוֹדֶרֶת.

הַשֶמֶש נֶעֱלֶמֶת בִּשְקִיעָה מֻקְדֶמֶת.

עֲלָטָה מְכָסָה אֶת הַרָקִיעַ.

אוֹר הַיוֹם לְקִיצוֹ הִגִיעַ.

פַּעַם הַחַמָה אוֹתָנוּ בְּעֹז מְחַמֶמֶת וְעֵינֵינוּ מְסַנְוֶרֶת

וּפַעַם מֵאַחוֹרֵי עֲנָנִים הִיא מִסְתַתֶרֶת.

לְפֶתָע פִּתְאֹם קוֹדְרִים הַשָּמַיִם,

וּמֵהַעֲנָנִים טִפּוֹת  יוֹרְדוֹת עַל הָאַף וְעַל הָעַיִן.

נוֹשְרִים הֶעָלִים בַּגִּינָה בְּבוֹא הַסְתָיו.

עוֹמְדִים עַתָה הָעֵצִים בַּשָלֶכֶת.

בְּדַרְכִּי עַל הֶעָלִים שֶנָשְרוּ, אֲנִי דוֹרֶכֶת.

והֵם לִי כְּמַנְגִינָה, רִשְרוּש עֲלֵי הַזָּהָב.

צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת מֵאַרְצוֹת הַקוֹר. 

בִּמְעוּפָן לַאֲרָצוֹת הַחַמוֹת, בְּאַרְצֶנוּ נָחוֹת.

כְּשֶהַקוֹר אֵלֵינוּ חוֹדֵר, לְיַעֲדָן מַמַשִיכוֹת.

כְּמוֹ בְּמָחוֹל חַגוֹת  הֵן בִּלְהָקוֹת  .

אֶת בּוֹא הַסְתָיו,

מְבַשֵׂר לָנוּ הֶחָצָב.

בָּא גַם הַנַחְלִיאֵלִי וּפָרְחָה הַסִתְוָנִית.

סְגוּלָה , קְטַנָה  וְחִנָנִית.

כְּשֶגֶשֶם רִאשוֹן  יוֹרֵד עַל הָעִיר.

רֵיחַ הָאֲדָמָה הַלָחָה עוֹלֶה לָאֲוִיר.

אַךְ, מַה נָעִים, כְּמוֹ בּוֹשֶׂם  טוֹב

לִשְאוֹף עָמוֹק אֶת הָאֲוִיר הַרָטוֹב.

תָמִיד, עִם בּוֹא הַסְתָיו,

הַנַחְלִיאֵלִי הַקָטָן אֲרוֹך הַזַָּנָב

רָץ אָץ  לוֹ מִסָבִיב.

יִשָּאֵר כָּאן  עַד שֶיוֹפִיעַ הֶאָבִיב.

כָּל הַקָיִץ מְצַפָּה אֲנִי לַסְתָיו,

עִם הָעֶרֶב הַקָרִיר וְלוֹבֶן הֶחָצָב.

בַּאֲוִיר נִחוֹחַ נִצָנֵי  פְּרִי הֶהָדָר

זֶה  הוּא הַסְתָיו שֶאֹהַב עִם הַרֵיחַ הַנֶהֱדָר.