יום בחיים

הוא יצא בנסיעה אטית מהרחוב לכיוון העיר. בכביש לא נראו מחסומים וגם לא ניידות מהבהבות, והוא התקדם לנסיעה מהירה יותר עד שהגיע לסופרמרקט. עכשיו נחה עליו שלווה, מעין הכרה ששבה. עולם כמנהגו נוהג, גם אם אתה לא הולך לעבודה, גם אם מודדים לך חום בכניסה. אבל לקראת הסוף, כשעמד מול מקרר ביצים לבן וריק, חשב שככה נראית מציאות כשהיא מתחילה לנזול.

הוא ניכש עשבים בחצר הבית. האדמה הלחה של שלהי החורף היתה נדיבה וריחנית, והגבעולים הגבוהים והגאים נתלשו בקלות. הוא מצדו היה מוכן להעביר כך זמן, עם שמש נמוכה שיודעת את מקומה ועם שטף חדשות אפוקליפטיות ברדיו, שמרתקות אותך כמו סרט מלחמה. מדי פעם הטלפון הנייד הפסיק את השידורים וחזר לתפקידו המקורי. שיחות עבודה למרות החופש הכפוי, הילדים שכבר עזבו את הבית ועכשיו מתכנסים לארגון מחודש, וגם מכשיר חשמלי שהוזמן ואספקתו תידחה עקב המצב. יש להם במקרר שלוש תבניות ביצים, ועכשיו זה נראה לו מעט מדי.

רננה יצאה להזמין אותו לארוחת צהריים ונעמדה לרגע. "כל כך יפה פה, אלוף אתה". הוא הרים מבט. הוא העריך את מה שיש. הוא גם העריך שיזדקק לחצי יום רק כדי לאסוף ולפנות את כל העשבים העקורים, אבל עכשיו זמן לא חסר.

השמש נטתה לשקוע כשקם משנת הצהריים. הטלפון האיר עם עוד משבר פוליטי ועוד שני מתים. רננה ישבה מול הטלוויזיה והבית הריח ניקיון. עכשיו גם נלי היתה ערה, טרודה בין איסוף ציוד לבין חיפוש נואש אחרי מידע - האם הגיוס שלה הולך לקרות בזמן. וככל שהתערפל המידע היא הלכה ואבדה אל תוך קריאה חנוקה: "אין, אני לא נשארת פה, לא מעניין אותי!". הוא רצה לחבק אותה. רננה חיבקה.

בחצות מזג לעצמו עוד קצת. הוא יירדם או לא יירדם גם בלי האלכוהול הזה שדופק לו את הגוף, בוודאות. בגילו כבר מרגישים את זה, אבל בשעה הזאת הוא לא יפסיק פתאום להיכנע. הוא העיר את הטלפון והטלפון האיר אותו. מישהו כתב שהמגיפה הזאת תשנה חיים של אנשים, הם ייהפכו להיות יותר מוצפים, ממוקדים, מאותחלים. נשמות לכודות יצאו לחופשי, חיים משמימים ייזרקו לפח, אהבות סוררות ירימו את ראשן. אם רק נשרוד.

אם רק נשרוד.