היום חזרתי הביתה מאוחר מהרגיל. בדרך כלל אני בבית בארבע, הפעם כבר היה ערב. סוף שנה, חייבים לספור מלאי שנשאר, כל פריט בנפרד.
דינה הסתכלה עלי כאילו נכנס מישהו זר בפתח הבית ונפנפה שאכנס. ניסיתי לחבק אותה, אבל היא ברחה למטבח. הילדים, כרגיל, שיחקו עם קונכיות: מרק בונה מכונית מרוץ, לילי צובעת. ילדים כל כך חמודים. הלב נמס. ואז נזכרתי שהערב ההורים שלי מגיעים לארוחה חגיגית. עוד "הפתעה" לדינה. בכובד לב בישרתי על האירוע המשמח.
היא הייתה מופתעת, בערך שנייה ואז התפרצה. לא רק עם מילים - כלים שהיא בדיוק שטפה התחילו להתעופף באוויר בכיווני. הורדתי ראש בזמן, אחרת הוא היה עוד תוספת לסרוויס השבור.
אחרי עשר דקות, דינה הפסיקה להעיף צלחות. אחרי עוד עשר גם סכום הפסיק להתעופף. עוד עשר דקות והיא נרגעה. אחרי עוד עשר הסכימה לבשל. אחרי מחשבה של כמה דקות, שלפה ספר מתכונים.
יפני.
"דינה, את רצינית? סושי להורים שלי?"
"תירגע, יש גם בלי דגים."
היא התחילה לעלעל בספר, מחפשת תמונה מתאימה. אבל בכל זאת החלטתי שעדיף שאלך לחנות השכונתית לקנות משהו אחר עבור הארוחה החגיגית.
בדרך נתקעתי במשחק כדור בפארק. עצרתי לראות מי ינצח ונשארתי לעקוב אחרי המשחק, הרי אי אפשר לעזוב באמצע, במיוחד כשיש התערבות עם מיכאל.
כמה שהייתי רוצה שזה לא היה קורה. כלומר, הייתי יכול סתם לשבת ולא להסתכל במלוא תשומת לבי על הנעשה. אולי במקרה זה לא הייתי שם לזה לב. מי יודע...
אבל קרה מה שקרה, הסתכלתי בתשומת לב מלאה על השחקנים ופתאום ראיתי צל. או לפחות משהו שנראה כצל. זה נראה קצת יותר כהה מאשר חלקים אחרים של הפארק. ראיתי עץ מתחיל לרעוד ואז בנימין זרק את הכדור בכיווני.
עקבתי אחריו בזמן שהוא התגלגל אליי ולא שמתי לב שבנימין נעלם. הנה, הוא שיחק כדור בפארק. אבל רגע אחר-כך, הוא כבר לא היה שם. הדבר הכי מוזר היה שרק אני שמתי לב לכל זה. לכן הלכתי לבדוק מה קרה.
התקרבתי למקום בו ראיתי אותו בפעם האחרונה, ליד העץ הרועד. העץ היה מוזר. נגעתי בו כדי להבין במה בדיוק הוא שונה. הוא רעד כפי שלא תיארתי שעץ כלשהו יכול לרעוד. הייתי כל כך מסוקרן, שנכנסתי בין ענפיו ואז...
אני לא יודע איך להסביר זאת - איזה כוח בלתי מובן משך אותי למעלה.
כל הזמן למעלה ולמעלה עד שפתאום הרגשתי שאני לא יכול לנשום והתעלפתי.
פקחתי עיניים - סירה. דגים מסביב. בנימין לצידי, חיוור.
הסתכלתי עליו, אבל ראיתי שאין לו שום מושג היכן אנו נמצאים, או למה בכלל אנחנו כאן. הבנתי רק שהוא כל כך מודאג מהמצב, שהיה לו קשה לנשום.
פתאום הצלחתי להבין - הסיפורים על אלו שלא התנהגו טוב ולא עולים לשמיים, אלא נגררים למקום חם אין־סופי קיבלו פתאום ממשות.
'למה? מה רע עשיתי? רק שכחתי שההורים שלי מגיעים היום', חלפה מחשבה בראשי.
כעבור דקות הוגשתי עם ירקות מאודים ותפוח אדמה אפוי אל שולחן במסעדת "הדג המאושר". האישה לגמה יין אדום, חיטטה בי עם מזלג, ובסוף דחפה את הצלחת הצידה: "אני כבר שבעה." המלצר לקח אותנו היישר לפח. במסעדה הזאת לא ממחזרים מנות.
שייקספיר טען שיש רק שתי ברירות - לאכול או להיאכל. מתברר שיש גם שלישית: להיגמר בפח אשפה. והאמת? החיים אולי תמו, אבל למה שזה יהיה כל כך מסריח, ועוד בערב ראש השנה? אם ככה השנה מתחילה, מה כבר לצפות מההמשך?
