כבר אז ידעתי

כְּבָר אָז יָדַעְתִּי,

וְגוּפִי מַזִּיעַ אֶת שִׂמְחַת הַחַג

שֶׁיּוֹם יָבוֹא –

וּתְהֵא בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת ,

וַאֲשֶׁר הָיָה אָז –

יֶחְסַר לִי עַד בְּלִי דַּי.

הַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הַהֵם

שֶׁמּוּל הֶחָצֵר הַחוֹבֶקֶת

וַעֲצֵי הַפְּרִי

שֶׁעַנְפֵיהֶם כּוֹרְעִים –

וּלְפֶתַע פִּתְאֹם גַּלְמוּדִים.

וְהַחֲבֵרִים שֶׁלִּי מֵאָז

שָׁבִים מוּל עֵינֵי,

וּבַלֵּב נִחָר אֲנִי

מַנִּיחַ אֶת מַשָּׂא חַיַּי

וּמְהַרְהֵר בְּאוֹתָם אֵלֶּה

שֶׁעֲבוּרִי הָיוּ –

יַלְדֵי הַחַג.

וְהַסֻּכָּה הַקְּטַנְטַנָּה

כְּמוֹ כּוֹרַעַת תַּחַת נְחִילֵי הָאֹשֶׁר

וְהַסְּכָךְ הַיָּרֹק

וַעֲרֵמַת דִּגְלִי שִׂמְחַת תּוֹרָה

כְּמוֹ מוּכָנִים לְמִצְעַד –

קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב.

וּמִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי

שֶׁמּוּל בֵּיתִי

רוֹעוֹת מַנְגִּינוֹת בְּשׁוֹשַׁנִּים

וְתַפּוּחַ עִם דְּבַשׁ מֵאָז

כְּמוֹ עָטוּף בְּלִבִּי

מַמְתִּין , מִשְׁתּוֹקֵק –

וְאֵין מֵי שֶׁיֹּאכַל.