לא עת היא

אֲנִי סוֹעֵד אֶת דּוֹדָנִי הָאָהוּב בְּבֵית הַחוֹלִים.
הוּא מִתְבּוֹנֵן בִּי. אֲנִי בּוֹ. 
הַשָּׁנִים שֶׁהוֹתַרְנוּ
יַחַד מִתְבּוֹנְנוֹת 
בִּשְׁנֵינוּ גַּם יַחַד -
מְבֻיָּשׁוֹת וְנִכְלָמוֹת, 
מִשְׁתַּדְּלוֹת לָשֵׂאת
עַל כִּתְפֵיהֶן אֶת מַשָּׂא הָאַהֲבָה וְהַדְּאָגָה-
בּוֹשׁוֹת בַּכְּאֵב שֶׁהֵן מוֹתִירוֹת,
וּפְנֵיהֶן סְמוּקוֹת מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶן מָה לוֹמַר. 

וְרָאשִׁי שֶׁלִּי סְחַרְחַר מֵחֲמַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁקָּפְחָה
עַל רֹאשִׁי בַּדֶּרֶךְ אֶל מִטָּתוֹ, 
וַחֲרָדוֹת לְאַשֵּׁר -
יָבִיא לוֹ הַיּוֹם הַנֶּחְבָּא מֵאַחֲרֵי הַסֶּלַע, 
וּבִשְׁאֵרִית מַבָּטִי אֲנִי כְּמוֹ מְבִיאוֹ 
אֶל
אָרְחוֹת יָמִים רַבִּים בָּאִים, 
וּפָנָיו שֶׁלּוֹ שְׁקֵטוֹת וְחִוְּרוֹת, 
כְּמוֹ מְנַסּוֹת
לִטְווֹת אֶת קִסְמָן בְּנִשְׁמָתִי לְעוֹד הַרְבֵּה
שָׁנִים שֶׁתָּבֹאנָה, 
אֲבָל עַכְשָׁו לֹא עֵת הִיא
לִימֵי עֶצֶב –
בַּנֶּחְבָּא.