ספל כחול

 

ספל כבד בצבע כחול מונח לידי, בתוכו מרק עדשים סמיך וחם. האדים שעולים ממנו חודרים לתוך אפי, והריח מרגיע. הגשם החליט לבוא, והביא עימו תחושת בדידות איומה, כזאת שניסיתי להתחמק ממנה כל כך הרבה זמן. עברי לידר ברקע, עם השיר "ואולי". השיר מחזק את העצב. למעשה, לא ממש עצב, סוג של ריקנות. הבית נקי ומסודר, שקט כל כך. פתחתי את החלון בשביל להריח את הגשם, וכמה טיפות קטנות נכנסו והרטיבו את המיטה שלי.

 

לוקחת את המרק ומניחה לידי. נשכבתי על המיטה, כשטיפות גשם זעירות משפריצות לכל עבר. לא היה אכפת לי להירטב קצת. הרמתי את הפלאפון שלי מהריצפה, בובת האפרוח התלויה עליו התלכלכה קצת בזמן האחרון, אולי הגיע הזמן להחליף אותה. הסתכלתי על הפאנל עם הסמיילים הצבעוניים. אני רוצה לחייך בדיוק כמו הסמיילים האלה, אבל קצת קשה. הטיפות הקפיאו אותי אז סגרתי את החלון. בוהה בהרים שבחוץ, אפורים וחשוכים, והשעה כל כך מוקדמת.

 

הפלאפון עדיין ביד ואני על המיטה. עוברת על הודעות, שיחות נכנסות, ובום- כמה מפתיע, הגעתי אליו.יש לי רינגטון מיוחד בשבילו. כשהוא מתקשר אלי, אני יודעת שזה הוא. הרבה זמן לא שמעתי את הרינגטון הזה.

 

תוהה אם גם הוא חושב עלי בזמן הזה. כשגשם קודר בחוץ, והקור משתלט על השמחה. נזכרת איך ישבנו חבוקים אז באותו יום, הוא מאחורי מנשק לי את האוזן בעדינות, ואני עוצמת את עיני ונוצרת את הרגע בליבי. נוצרת טוב מדי, כנראה. הנשימות שלו והריח שלו עדיין איתי, מלווים אותי לכל מקום אליו אני הולכת.

 

בלי לשים לב, לוחצת על כפתור. מתקשרת אליו. רוצה לנתק, כל כך רוצה להעיף את הפלאפון לריצפה, לשבור אותו לחתיכות קטנות. להתנתק מהעולם. אבל קולו נשמע מהצד השני.

 

השיחה זורמת בקושי ואני מתחילה להתחרט. לא הייתי צריכה להתקשר, ידעתי שהשיחה תהיה תקועה ומיותרת.

 

"שמעי... אני חייב לזוז..." הוא אומר לי.

"למה?" אני שואלת.

 

ואז אני שומעת קול מרוחק מהצד שלו.

 

"נו מותק, אתה בא?".

 

ניתוק.

 

הספל הכחול של המרק רועד בין ידי. הדמעות כמו הגשם, זולגות מבלי לבקש אישור מאיש. מחשבות מתרוצצות הלוך ושוב, ואני לבד על המיטה, בקור, בגשם.

 

ורק המרק מחמם.