האישה והמראה

 האישה והמראה

עומדת אשה, לא מבוגרת, לא צעירה ומביטה במראה,
היא רואה מולה אישה , אותה היא לא מזהה,
מי את ? שואלת האשה, ולמה  בי את  בוהה?
אך המראה לא עונה, ממשיכה היא בשלה,

בוהה בה בדממה.
האשה מסתכלת על הפנים ורואה בהם קמטים וחריצים,
היא מתפלאת , ממתי הם חורצים כך חריצים

ואת הפנים כמו מפה מסמנים,
כן, ממש סימני דרך של החיים.
מסתכלת על השיער ולראשונה מחייכת,

אותם התלתלים, אולי זאת בכל זאת אני?
גם אז היו לי תלתלים והם עדיין סמיכים

ואת כל הראש מכסים.
שמחה האישה וחשבה אולי בכל זאת , זאת אני
ממשיכה האישה להסתכל והפעם על העיניים- למה הן שקועות ובקושי רואות?
אבל מה שהיא רואה בהם ,בכל זאת מוצא חן בעיניה,

 היא רואה בהם ניצוץ של הילדה  שהיתה.
אז אולי זאת בכל זאת היא ולא אחרת במקומה.
עוברת היא לגוף, הוא זקוף, יופי.
הרגליים דקות וישרות והן עדיין הולכות

 זה סימן טוב.
עוד חיוך קטן מקשט את פני האישה שעומדת מול המראה

 ועדיין לא מזהה את זו המביטה אליה מהמראה .
אך יש לה כבר ספקות.

היא כבר לא בטוחה מי המשתקפת במראה

 ומי העומדת מולה.
המבט אותו מבט של אותה ילדה, נערה שהיתה,

אך נוספה בו חוכמה ,

חוכמת השנים שעברו וחוכמת החיים שנחיו