שחור שמח(שכתוב)

"ובאיזה צבע תרצה אותו?".
באיזה צבע? כלל לא חשבתי על כך.
אני עוצר ומהרהר.
זו לא החלטה קלה שאפשר פשוט לעשות על רגל אחת. הרי הצבע הוא הדבר הבולט ביותר, תג-הזיהוי, הרושם הראשוני.
אולי לבן. או שחור, כמו שכולם בוחרים, לפי הכמות הדלה. ואולי בכלל שקוף, כדי שאוכל תמיד לדעת מה בתוכו, וכך גם כולם. ירוק גם כן הולם, ואולי אדום.....

אני שפוך על הספה אחרי עוד יום מתיש. השלט מעביר ערוצים בטלוויזיה ואני צופה עם חצי עין, והשנייה מתאמצת לא להסגר. קורי השינה כבר מתחילים לעטוף אותי. בזמן האחרון אני מצליח להרדם רק אם אני תשוש לחלוטין, באפיסת כוחות מוחלטת. רק ככה אני מצליח להתעלם ממטר המחשבות.
"כן, כן, רבותיי, לא תראו זאת בשום מקום אחר!" צועק מהטלוויזיה בהתלהבות יתר איש לבוש חליפה מצועצעת. "בלון המחשבות! מספיק גמיש ומספיק חזק בכדי לשמור על הרגשות והמחשבות שלכם! רוצים לשמור את הזיכרון מהחתונה? אולי את הדמעות שפרצו בלי הפסק? פשוט נשפו אל תוך הבלון, ושמרו על המחשבות שלכם במקום בטוח!"

"כחול", אני עונה לה, נזכר בסלון דמוי האוקיינוס בביתי, שלמרות התנגדותה של נעמי, נצבע כולו בצבע אחיד.
"אני רוצה אחד כחול".
ידעתי במה אנפח את הבלון, עוד לפני שידעתי על קיומו.

לא בתחושה שהרגשתי ביום הראשון בבית הספר.
לא בנשיקה הראשונה עם נעמי.

גם לא ברגעים שאמי ליטפה אותי כשהייתי עצוב.

הגעתי הביתה, וללא השתהות, הצמדתי את פי אל שפתי הבלון.
ונשפתי.
נשפתי אליו את הכעס שהיה בי כשלא בחרו אותי למשחק הכדורגל.
נשפתי את העצב שהיה בי כשנעמי אמרה שלא עוד.
ונשפתי.
את השאיפות שלא אוכל יותר להגשים.
את הבדידות שעטפה אותי בלילות.
את הקור שהיה לי בלב בימי קיץ.
נשפתי.
כל אלה העניקו נפח לבלון. הוא גדל ונמתח, לפי קצב נשיפותיי.
מדי פעם הגיחו לראשי מחשבות עליזות, בדיחה ששמעתי, או סתם רגע קטן של נחת – אותן הייתי צריך בזריזות לנשוף אל מחוץ לחלוני, שלא חלילה יתערבבו בבליל האוויר הכבד ששצף בבלון.
הבלון הלך וגדל, הלך והתעצם, התמלא בכעס צפוף ובתסכול. ככל שהתרוקנתי, כך הוא התמלא.
את שלל המחשבות השמחות שמדי פעם הגיחו לא יכולתי יותר לראות. הן נעלמו בזריזות ובחריצות מיד כשנשפתי אותן מתוכי. אולי תפסו בשולי הרוח ונסחפו איתו רחוק, אולי חיפשו בלון בו יוכלו לשהות, ואולי סתם התמוססו להן, כמו שקורה לרוב.

כך המשכתי זמן מה -
נזכר, מתעצב, מוחה דמעה, ונושף.
מחייך לרגע, פותח חלון, נושף בחוזקה, וחוזר להתעצב.
שלל רגשות בגוון כהה וברור נדחסו כולם אל תוך מעטפת הגומי.

הבלון גדול. עצום. הוא כה גדול, שאדם אשר יסתכל מן החוץ לא יוכל לדעת היכן נגמר הסלון ומתחיל הבלון. ובבית כבר אין מקום לכלום. בסלון הצפוף, מעוך על הספה תחת הכובד הבלתי נתפס של הבלון, יושב אני באי-נוחות, וממשיך לנשוף.
הגיוס לצבא. הנביחה האחרונה של חומי. המכנסיים שנקרעו באמצע ההופעה.
מדי פעם אני מגניב מבט אל החלון, מנסה לראות עוד, חוץ מכחול חלק ואינסופי. אולי את השקיעה שבוערת מעל. אולי את הציפורים שמצייצות כל הזמן. אולי אפילו זיכרון שמח שלא מצא לאן לברוח והחליט לחזור.
לרוב איני רואה דבר, מה שסביר כיוון שמכל חלוני הגדול נותרה תצפית הולכת וקטנה שטרם נעלמה מאחורי מעטפת הגומי הצבוע.
אך כעת יכולתי להבחין במצעד עננים שמתעופף לו במרחק באין מפריע, במסלול המבטיח שיעברו דרכי. המוני עננים גדולים, עבים ודחוסים, כולם צבועים בשחור. המחשבה הראשונה שהגיחה היתה של בהלה מהמסך האפל והאטום שמתקרב. גוון שחור כל-כך מכיל וכל-כך עמוק שלבטח מבשר רעות, חשבתי.
אבל זה היה שחור אחר. שחור טוב. שחור שונה. שחור שמח.
שדרנית הטלוויזיה ממלמלת במעומעם תחזית מפוחדת על גשמים עזים באזורי. אני נושף זיכרון של חתול רטוב ופולט אנחת רווחה. מזמן לא ירד כאן גשם. אני מחייך. גשם תמיד הצליח לשמח אותי. משהו בטיפות קרות שנוזלות על קודקודי ולחיי מצליח לנחם אותי. מין תחושה לא מבוססת אך ודאית שהכל עובר בסוף, שהכל נשטף עם הטיפות. אני מחייך בפה מלא ומחכה לריח המוכר והסוחף, אך כשהעננים התקרבו והחלו להמטיר מטענם, אני מבין שלא גשם יורד מהם. לא טיפות של מים, אלא משהו הרבה יותר מנצנץ נופל מהעננים השחורים האלו.
השמיים מתמלאים ברסיסים מנצנצים, בוהקים, מסנוורים. רסיסים גדולים וקטנים. רסיסים של שמחה. של תקוה. של אושר. במבט שני, אני מצליח לזהות כמה רסיסים מוכרים - אחד מהמסיבה שקיוויתי שלעולם לא תסתיים. כמה קטנים מהמרק שאמא תמיד היתה מכינה. קבוצת רסיסים מלאים בידיה של נעמי שלובות בשלי. ואפילו אחד עבה מבית הספר התיכון.
במאמץ רב אני מצליח למתוח יד עייפה ולפתוח את החלון הגדול. כל גופי נמשך אל המטר, ואיתי, גם הבלון הכחול.
 
אני סבור שזה השילוב של הדחק, הצפיפות, חוסר האוויר והעייפות שגרמו לי לראות זאת, אך אני בטוח שראיתי קמט מתהווה בגומי המתוח, קמט קטנטן שהלך וגדל עד לכדי חיוך מלא לרוחבו של הבלון הכחול הענק. חיוך שהכיל כל מה שהיה חסר בבלון. חיוך שנעלם בשבריר שנייה כשפגע הרסיס מהחתונה של אחד משכני, עידו, נראה לי.

הפיצוץ היה חזק, ונגמר כהרף עין. הבלון הכחול, שעד לפני רגע נדחס בתוך סלון תואם עד לאפס מקום, התפוצץ לחתיכות רבות שנצמדו בחוזקה לקירות הדירה. במבט תמים לא היה ניתן להבחין בין קרעי הבלון לקירות החדר, אך בהחלט אפשר היה להרגיש אותם. האוויר בחדר היה כבד. האור היה חשוך. האווירה רעה, קודרת ומשביתה. כל הכעס והעצב שנדחסו והתערבבו זה בזה בתוך הבלון החלו ממלאים את חלל החדר, מתפשטים לכל פינה פנויה, מרעילים אט-אט את האוויר. קרעי הבלון נצמדו אל הקירות, משחררים באיטיות מתונה ומחרידה כל נשיפה טעונה שדחסתי בבלון.
כל האוויר יצא מן הבלון, והרגשתי שגם ממני.
סופו של כל בלון, הוא גם סוף מסע.

מטר הרסיסים לא נפסק.
מאות אנשים יצאו מבתיהם, והחלו לרקוד במטר האושר. יכולתי לראות את החיוכים המלאים שלהם נמתחים בזמן שהרסיסים שרטו וחתכו אותם. גם כשדיממו מפציעותיהם, ולמרות שהחיוך שהתעצם על פניהם איים לקרוע את עורם, לא הפסיקו לשמוח ולרקוד.
אני לא יוצא.
אני לא מאושר כמותם.
אני לא מחייך בין שריטה לשריטה.
אני לא מקפץ בין שלוליות של אושר אדום ומבריק.
אני כועס על העננים שהפכו את בלון החוויות שלי לטפט קודר ובלתי נראה.
אני מסרב לשמוח באמצע סלון העצב שלי. קצת בגלל הכעס. קצת בגלל העקשנות שלי.
אבל בעיקר בגלל שאני מפחד שאחתך, ואכתים בטיפות שמחה אדומות את הסלון הכל כך כחול שלי.