שחור שמח / רע שרון
"באיזה צבע אתה רוצה אותו?". אני עוצר ומהרהר. זאת לא החלטה שעושים על רגל אחת. אולי לבן או שחור, כמו שכולם רוצים. אולי שקוף, שיהיה אפשר להסתיר ואף אחד לא יוכל לראות. אולי ירוק...
אני זרוק על הספה אחרי יום מעייף. השלט מעביר ערוצים בטלוויזיה ואני מסתכל בחצי עין, כבר בחצי הדרך לממלכת השינה. בזמן האחרון אני מצליח להרדם רק עם אני תשוש לחלוטין, ממש באפיסת כוחות, רק ככה המחשבות לא משאירות אותי ער.
"כן, כן, רבותיי, רק אצלנו תמצאו אותו" צועק בהתלהבות יתר איש לבוש חליפה בפרסומת. "הבלון החדשני שלנו שומר על הרגשות והמחשבות שלכם! רוצים לשמור את הזיכרון מהחתונה? אולי את הנשיקה הראשונה? פשוט נשפו אל תוך הבלון, ושמרו על המחשבות שלכם במקום בטוח!"
"כחול", אני עונה לה, תוך מחשבה על קירות הסלון שלי, שלמרות התנגדותה של נעמי שחשבה שזה מאוד מוזר, צבעתי בכחול. "אני רוצה אחד כחול".
כבר כששמעתי את הפרסומת ידעתי במה אני אנפח את הבלון שאני אקנה.
לא בנשיקה עם נעמי.
לא בזכרון של היום הראשון בבית הספר.
גם לא ברגעים שאמא ליטפה אותי כשהייתי עצוב.
כשהגעתי הביתה, התחלתי לנםח את הבלון.
נשפתי אליו את הכעס שהיה בי כשלו בחרו אותי בקבוצות בכדורגל.
נשפתי את העצב שהיה בי כשנעמי ואני נפרדנו.
את כל התסכול שנכח בלילות שנשארתי בבית לבד.
בכל אלה ניפחתי את הבלון. מדי פעם הגיחה בראשי מחשבה שמחה, או סתם רגע של אושר, וכדי שלא תיכנס כזאת חלילה לבלון שלי, נשפתי את אותן מחשבות מיד החוצה דרך החלון.
עם הזמן הבלון הלך וגדל, התמלא בכעס צפוף ובתסכול. היו גם הרבה מחשבות שמחות שננשפו החוצה, אך אותן לא הצלחתי לראות יותר. אולי נעלבו שאין להן בלון משלהן, תפסו בשולי הרוח, ונסחפו איתו עד לשמיים.
הבלון כבר ממש גדול. עצום. כל כך גדול, שמי שמסתכל מבחוץ לא יכול להבדיל מה בית ומה בלון. ובפנים, כבר אין מקום לכלום. אני יושב בסלון הצפוף, מעוך על הספה מתחת לחלון בגלל הבלון הענק. מדי פעם אני מגניב מבט מבעד לחלון הסגור,שאוכל לראות עוד דברים חוץ מגומי כחול מתוח, אולי אפילו לראות איזה זיכרון שמח שחזר אלי. בדרך כלל אני לא רואה דבר, אך היום כשהסתכלתי ראיתי בשמיים להק עננים שטס לכיווני. המון עננים גדולים, עבים ודחוסים, כולם צבועים בשחור. הדחף הראשוני שלי היה לחשוב שעננים שחורים בטוח מבשרים משהו רע, אבל זה היה שחור אחר, לא שחור רע, שחור טוב, שחור שמח. מהטלוויזיה בפינת החדר אני שומע במעומעם את שדרנית החדשות אומרת שיהיה גשום. "יופי, מזמן לא היה גשם באזור שלי", אני חושב לעצמי. אך כשהעננים מתקרבים ומתחילים להמטיר את מטענם, אני מבין שלא גשם יורד מהם. משהו הרבה יותר מנצנץ מטיפות מים נופל מהעננים השחורים האלו.
השמיים מתמלאים ברסיסים מנצנצים של שמחה. במבט שני, אני מצליח לזהות כמה רסיסים מוכרים - אחד מהמסיבה ההיא עם החברים, שרציתי שתמשך לכולם. קבוצת רסיסים מהתקופה שהייתי עם נעמי. ואפילו אני מזהה אחד מהלימודים בתיכון.
אני פותח קצת את החלון כדי לראות יותר טוב, ומושך איתי גם קצת את הבלון, כדי שגם הוא יכול לראות.
אני יכול להשבע שראיתי עליו מין חיוך קטן ונסתר שנייה לפני שפגע בו רסיס מחתונה לא מוכרת, אולי של אחד השכנים. הפיצוץ היה אדיר, וקרה כל כך מהר. הבלון, שעד לפני רגע נדחס בתוך הסלון עד לאפס מקום, התפוצץ לחתיכות שנצמדו בחוזקה לקירות הדירה. בגלל שהצבע זהה, אי אפשר לראות את החתיכות כלל, אבל בהחלט אפשר להרגיש אותם. אפשר להרגיש אווירה רעה, כועסת ועצובה. אפשר להרגיש איך כל הכעס והעצב שהיו בבלון ממלאים את חלל החדר, מרעילים אט-אט את האוויר. קרעי הבלון נמצאים על כל הקירות, משחררים באיטיות מחרידה כל נשיפה כועסת שאי פעם דחסתי בבלון. נכון שזה סופו של כל בלון, אבל זה עדיין מכעיס.
מטר הרסיסים לא נפסק.
מאות אנשים יצאו מבתיהם, והתחילו לרקוד במטר האושר. יכולתי לראות את החיוכים המלאים שלהם נמתחים בזמן שהרסיסים שרטו וחתכו אותם, ממש כאילו קיבלו מהרופא זריקת אושר לתוך הוריד.
אבל אני מאושר כמוהם.
לי לא הזריקו זריקת אושר.
אני לא יוצא. גם כי אני עדיין כועס על העננים שגרמו לכך שהבלון שלי עכשיו תלוי בצורת קרעים ברחבי החדר. אבל בעיקר בגלל שאני מפחד להחתך בעצמי, שלא אלכלך את הקירות הכחולים שלי בטיפות שמחה אדומות.
