צחה וברה / גליה א.א.

צחה וברה  / גליה א.א.

21.7.2015

"גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"

)מגילת איכה , פרק אפסוק ג')

כעולל באתי לאוויר העולם

צחה ברה, בלי כל סימני שאלה

הייתי להורי התינוקת הכי יפה

התינוקת שהתקוטטו עלי

על שם מי תקרא, על שם מי תרשם

הורי, לא מכאן, הם משם ומשם,

אחרי המלחמה מצאו נחמה בזרועות

ולא יכלו לשטוף את הזוועות.

שום סבון, גם לא של עור יהודי,

שום סחבה מבגדי הנרצחים

לא ניקתה או מחקה את פצעי ההורים.

וביניהם אין השלמה, המלחמה קשה.

כל אחד מהם עם תרבותו, ילדותו וחינוכו

לא היו כבר צעירים, מעל גיל עשרים,

הזוועות לא עזבו אותם,

הפערים גברו עם השנים.

והשקט לא שרר ביניהם, אנחנו ילדיהם

שבאנו כעוללים צחים לאוויר העולם

אותנו אהבו, ואנחנו היינו המפרידים

בין הניצים כשופטים,

רושמים מה עובר על משפחתנו הקטנה,

סך הכול ארבעה.

מאיתנו שני הילדים לא יכלו להסתיר דבר

הכרנו את לחישת האנחות על עבר

על חוסר שביעות הרצון

אנחנו היינו ילדים שלא "מבינים"

אבל הבנו הכול.

התבגרנו לא לפי הזמנים,

היינו תמיד ילדי בין המצרים.

                                          כול הזכויות שמורות לגליה א.א