ארמון של חול.

מאת זיגי בר-אור

ביליתי בחוף אשקלון
ובניתי לעצמי ארמון
מחול רך, רטוב ונעים
ממש כמו שעושים הילדים.
עם כיפה עגולה ושפיץ מעל,
עברו אנשים ואיש לא שאל
למה אני כל כך שקוע
אפילו לא למה ומדוע.

עשיתי מסביב תעלות,
לא לתת לגלים לעלות,
שלא ישטפו לי הארמון,
 שחלילה לא ייהפך לחלום.
העמקתי מסביב התעלות
שלא לתת לגלים לעלות,
בניתי חומת מגן מסביב
שזרם הגלים אותו לא יציף,
רק כמה צדפים כחלונות
וחורים גדולים כדלתות.

וכך ישבתי ודמיינתי בראשי
שאני יושב שם בפנים יחידי,
שאיש לא יעז לקטוע מנוחתי
כי רציתי רק לחשוב לעצמי.

אבל אז, בסיום הבניה,
עלתה בראשי זו השאלה:
מה יקרה אם תהיה סערה
ובזרם חזק מהצד או מעל,

חלילה מהים יבוא איזה גל,
וישטוף לי את כל הארמון
 ובשנייה יימחק לי החלום ?
למרות שעשיתי מסביב מגן,
שאוכל לחיות בלי להתגונן.
שכל ההגנות שלעצמי הכנתי,  
תוך שנייה התעוררתי והבנתי
שבונה בחיים לעצמו כל אדם
לעולם אינם בטוחים דיים
 למנוע חדירת סכנות ואכזבות,
ששורצות בפתחנו ופורצות,

אין ביטחון במאה אחוזים
 נגד כל ההפתעות שבחיים.

אולי בטוח שבמקום ההגנות
שברובן הרי אינן יעילות,
להיות מעורב בין הבריות
ולא לחיות מבודד בארמון
ולחשוב שחומות זה ביטחון,
תמיד לחיות בין חברים ואוהבים
 שקירבתם ביטחון אמיתי נותנים.