הלוויה שלי.

     הלוויה שלי. מאת זיגי בר-אור

אני, המוכר לכולם כשובב מושבע,

ראיתי אחרי מותי, בשעת הלוויה,

שאיש מהנוכחים לא הזיל דמעה,

ואני שואל, אז מה שווה כל החגיגה?

הצצתי מקצה הסדין שהיה עלי פרוס,

לראות מי בא להלוויה מתוך נימוס,

תאמינו, לפי הבעת הפנים של המלווים

מיד הבחנתי על פניהם שאין מצטערים.

שמעתי רק את קולו הערב של הרב

כאילו הוא אשם במותי ועולמו חרב,

על ששובב כמוני לפתע מסיים חייו

ואפילו לא משאיר טיפוס כמוני אחריו.

האמת, זו לאו דווקא חוויה הכי נעימה,

כי הרגשתי שגם בלי ההצגה ניתן היה,

בלי ה"אל מלא רחמים", כי אין רחמים,

ידוע הרי לכולם, שבסוף למצבי מגיעים.

החלטתי שאני נפרד מהעולם הזה

עם חיוך לפני שהאדמה אותי תכסה,

ברגעים אלו קיבלתי את ההוכחה

שדמעות תנין לא פותרות שום בעיה.

הכי הצחיקו אותי אלה מהמספידים

שטענו שהייתי אדם נפלא כל החיים,

מזל שאשתי לא אמרה כאלה מילים,

אחרת הייתי עלול להתפרץ בצחקוקים.

והרי זה לא נעים שהנקבר צוחק

בשעה שכל הקהל כה רציני כעת,

ולפניהם מונח אחד שמת סופית,

זה לא מנומס בעת הצגה רצינית.

האמת, בא לי לקום ומכאן לצאת

כמה זמן אפשר סבל כזה לשאת,

הפנים הרציניות של כל החוגגים

שבאו ללוותני ברגעים משעשעים.

אך זה לא פייר אחרי שהזמינו רב,

ושילמו לחב' קדישא ממון כה רב,

לאחר שכבר הדפיסו מודעות אבל

וכל ההספדים מלאים דברי ההבל.

 אני מבטיח נאמנה, ואתם עוד תראו,

שאצליח להסתלק מכאן איכשהו,

לאחר שכל החוגגים יחזרו לעסקיהם

אני אברח מכאן מיד ואחזור אליהם.