רוח פרצים

אמא,

אני אוהב אותך, אמא,

תהיי שלי?

תהיי שלי?

כי אז הלכת,

ומאז לא חזרת,

והתגעגעתי,

בכיתי בלילות.

אמא,

יש בי רגשות מעורבים,

ואמנם אין בזכרוני הורים שרבים,

עוד נותרה בי צלקת,

מקולפת, מכוערת,

מגרדת,

ייצא ממנה שד, אמא,

ייצא ממנה שד.

אמא, חיינו נחצים כחוצץ הנייר,

אנחנו שותים את הטוב ומשליכים את המיותר,

אנחנו מתחממים כשקר,

ועכשיו, ללא סימן, ללא פשר,

אני מקלף את העור, קורע את התפר,

לבי זולג ועיני כבויות,

גופי עורג והפנטזיה נותרת בלילות.

ואני חושב,

אמא,

אמא,

ואני נופל,

אמא שלי,

תהיי שלי,

שלי שלא אפול לבור שלו.

הרי זו את, אמא

שהפחת בי חיים,

הרי זו את, אמא,

שרקמה בי גידים ושרירים,

וזרעה בי את אלו המלים,

זו את,

שהטמעת בי כאב,

באגרופך – מחצת לי את הלב,

זו את, אמא,

אהבתי היחידה,

שנאתי הגדולה,

הרי את בתוכי,

ואני שונא את עצמי,

על שאני - - - אני.

אמא,

איך אוכל לומר לך עוד,

שאני אוהב אותך,

שאני אינני בלעדייך,

ואוחז בחלומי, בידייך,

אוחזת בידי,

בלי די,

ורצים

ושטים

ושותקים

ובוכים

על שהיה

על שלא היה

ועל החלב שנשפך,

על העור שנחרך,

על הכאב שלא נשכח,

על האמביוולנטיות,

על חוסר האנושיות,

על היותי היותי,

על היותך בגפך,

עלי,

ואני,

מי הוא?

מתרחק מעצמי,

כי מחשבותיי בוגדות בי בלילה,

בדיוק כפי שלא יכולתי לה,

כשהייתי צעיר,

חשבתי,

חשבתי,

שרק התרגשתי,

וגיליתי,

שכלל לא נמשכתי,

ולא ידעתי,

כי השד מקלף את התפר,

בכל לילה שאני חולם.

אמא שלי.

את שלי.

אמרת שתאהבי אותי,

לא חשוב מה יהיה,

לא משנה מי אהיה,

הבטחת לי,

שתאהבי אותי,

שתהיי איתי,

לא משנה מה,

לא חשוב...מי.

איש לא יוכל להבטחתך,

ואוחז אני בה, כבדם קיומך,

ואמת זו, היישר מנפשך,

אל נפשי,

וכמו שהצלתי אותך כשהייתי קט,

תצילי אותי,

מרוחי.

הסוררת.