לפני ארבעים שנה

לפני ארבעים ומשהו שנה

יצאתי אל הדרך,

נטלתי עמי ספינה לניווט,אם תרצה:

לתהייה, לדאייה מעל מים עכורים:

לשמע, לראות, לקלוט – ובאיזה שהוא מקום

לקראת סוף הדרך:

לעצור ולחיייך אליך,

ואז תשאל שאלות : והמים כה צלולים,

והם נושאים  - את שובל הזכרונות.

ואני אומר לעצמי: כמה תמימים היינו אז,

וכמה היה העולם האכזר של היום –

מפליא בנו את מכותיו,לו כך –כמות שהיינו-

היינו מגיעים עד הלום.

הכל השתנה, רק שתבין,הכל-כמו לא היה:

הסנדלים וחולצת התנועה,

והאלילים שאהבת – גארד מילר ומוחמד עלי

הם פאסה כבר מזמן, ודברים שדיברנו אתמול :

וחלומות שחלמנו נעצרו ברמזור האדום.

ואת אונלי יו אני עדיין שומע

ואת מיי ליטל אוון גם, והרטט והדמעה-

אבל אין חלומות לרקוד איתם עוד,

ומכאן אני הולך, וכבר לא אפגוש בך כזקן מג'ונג'ן

שאמור היית להיות, משיח בתלאותיו של יום בארומה-

על הרציף בנמל: גורר את אופניך-

איתך ואיתי, ועוד כמה  חברים- מאז,

להמתיק קפה עם זכרונות על- מה שהיה ופוצע ומכאיב:

ולילה יורד על רחובות תל אביב.

5.5.2015

יום הולדתו הששים ושמונה של יעקב פישר,חברי הטוב

שנהרג במוצב בודפשט במלחמת יום הכיפורים.

כשפגע בו הכדור , הוא אמר לחובש: עזוב אותי. אין לי

סיכוי. לך למישהו אחר.