יצירות אחרונות
המילים שלא נאמרו (4 תגובות)
מרים /שירים -15/07/2026 10:58
שמח בחלקי עם חצרי הפורחת (4 תגובות)
דני זכריה /שירים -15/07/2026 06:17
לַעֲמֹד בְּקוֹמָה זְקוּפָה🌹🌹🌹 (7 תגובות)
שמואל כהן /שירים -15/07/2026 05:11
שִׁעוּר בְּאֶזְרָחוּת (3 תגובות)
יעקב - RDT /שירים -15/07/2026 00:29
פריחת הדובדבן פרק שלשה-עשר (3 תגובות)
בבר 1 /סיפורים -14/07/2026 22:22
הכּדור פורח סוגר את רשימה ה4000 שירים שפירסמתי מאז הצטרפתי לאתר (4 תגובות)
אילה בכור /שירים -14/07/2026 22:22
סליחה בשאלה (2 תגובות)
jakuper /סיפורים -14/07/2026 20:40
תגיד רק שאתה אוהב (4 תגובות)
**לנה** /שירים -14/07/2026 19:28
ואולי בעצם. (3 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -14/07/2026 16:30
הודעות והגיגים
סיפורי בדים"ציירי לי סיפור", ביקשה האישה של הים. טרם מלאו לה תשע עשרה וכבר אישה, האישה של הים. כל חייה הילכה יחפה על שברי קונכיות, גרה ביפו לא הרחק מהנמל. "ציירי לי סיפור" ביקשה "ציירי לי סיפור על אבא דייג, על יורדי ים וספינות טרופות. ציירי לי במילים" ביקשה. על גופה תמיד בגדים בלויים. אף פעם לא ידעתי ממי היא ירשה. מאחות גדולה ? מאמה ? מבת דודתה מעבר לים או אולי מהשכנה ? תמיד התהלכה יחפה, לא אבנים הפריעו לה ולא שברי קונכיות. "יצאתי !" היתה קוראת לאביה והיטב ידע איפה למצוא אותה, לא הרחק מן החומה העתיקה. היתה יורדת לים עם בקבוק מים קטן עם פיה רחבה קופסת צבעי אקוורל ובלוק של נייר 240 גרם. היא הקפידה על איכויות החומרים כמו שלא הקפידה על שום דבר אחר, כולל מלבושים. אחרי הליכה לאורך החוף וכריעה בקו המים, כשהיא חשה בידיה את האצות, את החול, את הצדפים, היתה מוצאת לה נקודת תצפית. בדרך כלל היה זה סלע, הרבה פעמים גם ישבה על החול הקר. אהבה לצאת בשעות המוקדמות של הבוקר. מסגרת בית ספרית לא התאימה לה עזבה עם סיום מסגרת החובה. הצבעים היו כל עולמה. עקבתי אחריה, גרתי לא הרחק. תמיד במרחק סביר ממנה, הייתי צופה בה דקות ארוכות כשטיילתי עם הכלבה לאורך החוף. יום אחד הבחינה בי, עצרה את הכלבה וליטפה. החלפנו כמה מילים ומאז מידי פעם עוברת אני דרכה לראות מה השתנה. הבוקר סיפרה לי שקבלה צו גיוס נוסף, אחרי שדחתה את הקודם. היא לא אוהבת מסגרות, אביה לוחץ עליה שתתגייס. הים בשבילה הכל, היא לא רוצה להתחייב. היא ביקשה ממני לצייר לה במילים את מה שהיא מציירת בצבע. לצייר לה חלומות שלא תוכל להגשים. הזמינה אותי לביתה, נעתרתי. אני בנעלי הליכה מלווה בכלבה והיא יחפה. הגיע הזמן לכוס הקפה שלי, אהיה מוכנה להסתפק גם בתה רק לבחון מקרוב ולספוג את האווירה בה היא חיה, שמחתי. היא גרה במרחק הליכה קצר במבנה ישן בקומה שניה מבחוץ הבחנתי במרפסת מפורזלת. טיפסנו על גרם המדרגות, את הדלת היא פתחה עם מפתח שהיה ברשותה. אביה ישן, אמה היתה כבר בעבודה. אביה עובד בערבים במפעל מתכת, יש לה עוד שני אחים קטנים אחד מהם לוקה בלקויות למידה קשות, נמצא במסגרת מיוחדת וחוזר בשעות אחר הצהרים המאוחרות. בסלון הבית אנדרלמוסיה, כיסאות על השולחנות, בדים על הספות, וילונות, מפות, בגדים. "בערב הכל חוזר למקום, לפני שאמא מגיעה", היא אומרת. "ככה זה שמתארגנים לבית הספר", היא מחייכת. "והבדים, הבדים בשבילי, אני אוספת אותם. מה להכין לך שחור, נס או תה ?" וככה אנחנו יושבות במטבח שעל השיש פזורים בו פירורי לחם וסכין עם ממרח וכוס עם שארית חלב וכוס עם שארית שוקו והיא מתבוננת בי ומבקשת לצייר דיוקן.
תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |