סיפורים

דרך הצד השני של הראש.

שכבתי על המיטה שלי בבית החולים, עם ראש מעורפל לחלוטין, בלי שום ניחוש על מי אני ואיך הגעתי לכאן. שכבתי בלי זיכרון, ויותר גרוע עם גבס על הרגל. למה?. כי היא נשברה.

איך היא נשברה?, אין לי שמץ. פניי מגרדות בגלל שלא התגלחתי, משהו בי ממש שונא

להיות עם זיפים.

אני שוכב על המיטה הזאת כבר שובעים.

בשבוע הראשון הייתי בקומה, והשבוע השני ערני לחלוטין, ואפילו לא מצליח להירדם בלילות

מהפחד שמחר אני לא יקום.

באו לפני יומיים לבקר אותי שני אנשים על מדים כחולים,

שאלו אותי שאלות על איזה בנק שנשדד ולי לא היה שמץ על מה הם מדברים בגלל

שאיני זוכר שום דבר.

בחדר בית החולים בו אני שוכב נמצא עוד אחד יחד איתי שכל היום מדבר בטלפון,

לא ראיתי את פניו עד עכשיו, בגלל שכל היום הוא מסתתר מאחורי הווילון.

כל היום מדבר עם איזה וסרמן אחד, ולא נותן לישון כמו שצריך.

זה מוזר כשאני חושב על זה ככה, הוא פה יחד איתי כבר שבוע ימים,

ולא ראיתי אותו אף ולא פעם אחת, לא ראיתי אותו קם מהמיטה הולך להשתין,

המיטה שלי היא בצד של השירותים, לא ראיתי אותו עושה סיבוב בחדר,

ואפילו אף אחד גם לא בא לבקרו.

הדבר היחד שאני יודע עליו שיש עליו איזה מישהו בשם וסרמן שיושב לו על הראש.

 

השעה כבר שמנה בערב וחשוך בחוץ.

דלת החדר שלי סגורה והרגל שלי מתפוצצת מכאבים,

אז צפצפתי בלחצן האדום הזה שהרופאים הביאו לי כאשר אני אזדקק למשהו

דחוף, אני חייב משכחי כאבים אבל שום אחות לא הגיע לבדוק מה הבעיה איתי,

אז צפצפתי שנית ושלישית, ועדיין לא הייתה תשובה.

בדרך כלל אחרי צפצוף אחד האחות מהגיעה אחרי חצי דקה

עכשיו אני מחכה כבר כמעט עשר דקות בלי שום תשובה.

"אחות!" התחלתי לצעוק "אחות!"

אבל אף אחד לא הגיע.

לפתע שמעתי את דלת החדר שלי נפתחת.

זאת בטח האחות. "עכשיו מגיעים?, עוד שנייה והרגל

שלי הייתה יוצאת מהמקום!" אמרתי לפני שראיתי אותה.

אך זאת אינה הייתה אחות, זה היה איש עם הגדים שחורים וחלוק של רופא,שערו היה שחור ומוחלק לאחור בעזרת ג'ל, הוא היה גבוה נורא, היו לו זיפים, ועל עיניו היו משקפי ראייה.

הוא גם החזיק בידיו תמונה. "אתה ירון דההון?" הוא שאל בקור רוח.

"כן, אני ירון, למה?" שאלתי

"אוקיי, אני מבין. הוא קיפל את התמונה, שם אותה בכיסו, אחרי זה הכניס את ידו

מתחת למכנסיו והוציא אקדח עם משתיק וכיוון אותו אליי. "לא! בבקשה!" אמרתי, ובגרון חנוק של תינוק שבא לבכות  שאלתי "למה אתה עושה את זה?"

"וסרמן מוסר לך ד"ש, ותודה על הכסף", הוא אמר ואז לחץ על ההדק

והכל נהיה שקט ואיטי פתאום.

 

הכדור פגע לי בראש ואני נפלתי על הרצפה

ואז מהר באה אמא הרימה אותי בידה ואמרה וצחקה בו זמנית "אוי ירון, אתה  כזה מצחיק,

מחר אתה סוף סוף בן שנתיים"

והעמידה אותי שנית. ואז שמעתי אותה צועקת על אחיי הגדולים שיפסיקו לשחק

עם הכדור בבית,

ואז נפלתי שוב, אך כשנפלתי שנית הייתי על הכיסא בבית הספר, ישבתי בשולחן

ליד מיטל שהייתה האהבה הראשונה שלי בחיים, הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי גם

פנייה היפות לעולם לא יצאו ממוחי, אך לפתע פנייה הפכו לפניי הסבתי את מבטי לאחור

וראיתי שאני נמצא בחדר, הסתכלתי שנית ישר וראיתי שאני הסתכלתי על השתקפותי

במראה, אני כבר בן שבעה-עשרה ויש לי זיפים מעצבנים. אני מחזיק ביד סכין גילוח,

לפתע הפלאפון שלי צלצל, עניתי, זה היה מיכאל החבר הכי טוב שלי וזה שבעצם

הוביל אותי לעולם הפשע.

כשסיימתי את השיחה וניתקתי לו הייתי בתוך הרכב שלו, מיכאל היה שיכור

הוא נסע נורא מהר כשמשטרות רודפות אחרינו. היינו אז בני עשרים ולא התגייסנו

בגלל בעיות במשטרה. אני רק רציתי להתחתן עם רותי באותם זמנים

ולא היה לי כסף. "תחזיק רגע את ההגה" מיכאל אמר לי ואני עשיתי כדברו

בלי לשאול שאלות, הוא הוציא את גופו החלון וירה ופגע בניידות שרדפו אחרינו,

פתאום הכל החשיך "תדליק את האור" שמעתי מישהו אומר וראיתי שאני נמצא

בחדר מטר על מטר עם מיטה עם מזרון מסריח וטלוויזיה שמשדרת סרט פורנו.

נמצאים בחדר הזה אני ועוד חמישה אנשים שאחת מהן בחורה, שאחד מהם הוא מיכאל,

השני מהם גוץ נמוך השלישי מהם הוא אחד גבוה עם פנים של אגל

והרביעי שיש לו מבט כריזמה בעיניים שהוא כנראה 'הבוס'  שלנו

על ידיו יש הרבה טבעות עם יהלומים, הוא גם לובש חליפה מסודרת ומאחוריו

עומדת בחורה עם שער שחור מפוצצת באיפור ואודם, שעושה לו עיסוי לגב.

"אבל וסרמן, איפה בסופו של דבר נחזיק את כל הכסף שנשדוד מהבנק?"

מיכאל שאל אותו. "במקלט של ירון" זה עם הטבעות אמר (שהוא כנראה וסרמן")

והסתכל עליי ואני אמרתי "כן, לפי התוכנית",

לא הספקתי למצמץ והייתי בתוך כספת של בנק מעביר בזריזות עם הבחור השמן

כסף  ויהלומים לתוך שק גדול כשפניי מוסבות בעזרת מסכת גרב שחורה "מהר"

השמן אמר ואז מצאתי את עצמי יושב בתוך טנדר נקרע מצחוק יחד עם מיכאל

"דפקנו את וסרמן הטיפש!" מיכאל אמר "כן אה!, דפקנו לו את האמא" צעקתי וזרקתי כמה שטרות שהיו ביד שלי לאוויר.

ואז פתאום הרגשנו דפיקה חזקה בטנדר, הסתכלתי במראה וראיתי שמשאית גדולה

נתקלת בנו בכוונה.

המשאית נתקלה בנו שוב ומיכאל איבד שליטה "תזהר!" צעקתי לו

ואז מצאתי עצמי שוכב בבית חולים. עכשיו אני יודע איך הגעתי לכאן.

עכשיו אני יודע מי זה וסרמן הזה..מסתבר שכשאומרים ששנייה לפני שמתים

החיים חולפים לך מול העיניים. מסתבר שזה נכון.

 

ואז הכדור יצא דרך הצד השני של הראש.

 

תגובות