שיר צעיר של חולה זקנה

(שיר שנמצא בבית אבות, במגירתה של קשישה אחרי מותה)

מה את רואה, אחות, ומה את חושבת

בשעה שאת מביטה בי?

אישה מיותרת, לא חכמה,

תנועותיה לא בטוחות,

עיניה בוהות.

כשהיא אוכלת, האוכל נוזל מהפה.

כשאת פונה אליה בקול רם מאוד,

כדי שתשמע סוף-סוף,

היא בכלל לא עונה.

מאבדת מדי פעם גרב או נעל.

היא נותנת לך לעשות

כל מה שאת רוצה -

לא מתנגדת ולא משתפת פעולה.

את מאכילה אותה, רוחצת אותה...

זה מה שאת חושבת, אחות?

זה מה שאת רואה?

אם כך,

פיקחי עינייך, אחות, כי

את לא רואה אותי!!!

אומר לך מי אני...

בשעה שאני יושבת כאן כל כך בשקט,

קמה לכל פקודה שלך,

אוכלת בשעה שאת קובעת לי –

אני ילדה בת עשר

עם אבא ואמא, אחים ואחיות.

המאהבים כולם אלה באלה.

אני ילדה בת שש-עשרה,

החולמת על האהוב שלה, שטרם פגשה.

אני כלה בת עשרים, לבי נצבט

מגדול הנדרים שאני נודרת.

אני אמא בת עשרים וחמש...

בת חמישים.

ילדי כבר הלכו ממני

ולידי נשאר רק אהובי.

ימי חושך. חליתי. עכשיו אני

אישה זקנה והטבע הוא אכזר.

בגלל תעלולו שלו,

נראים הזקנים כמשוגעים.

הגוף מעוקם, החן נעלם.

במקום גו, צומחת אבן.

אבל...

בתוך הפגר הזקן הזה,

עדיין שוכבת נערה צעירה,

הזוכרת את השמחות, הכאבים.

אני אוהבת עדיין, ואני חיה.

ובכן,

פיקחי עיניים, אחות,

רחב רחב וראי

לא את האישה הזקנה.

הביטי מקרוב יותר,

בואי וראי אותי!