אני יודעת שצריך לברר מה קרה ברקע, ואני יודעת גם שלא ממש רציתי את ההיריון הזה מלכתחילה.
אני מבינה בדברים כאלה.
אבל זו לא סיבה לצרוח ככה כמעט עשרים שעות ביממה. זו לא סיבה לא להסתכל עליי, אפילו לא לרגע, ולא ליצור אִתי קשר עין בכלל. זו לא סיבה מספיק טובה בשביל המבט החלול בעיניים.
לפנות בוקר, יום רביעי בשבוע, שכבתי פעורה לרווחה על המיטה בבית חולים זר, מסביבי אחיות מתרוצצות, מקשקשות בצרפתית שטרם למדתי באמת להבין. שליחות בצרפת נראתה בזמנו כמו פסגת האושר. מי היה מאמין שבסוף יקרה לי שם, דווקא שם, הדבר הקשה ביותר בחיי. מפעם לפעם נכנס הרופא והראה לי בתנועות ידיים מה לעשות. כמו תלמידה צייתנית עשיתי כל מה שאמר. הכאבים היו בלתי נסבלים, אבל ידעתי שזה יחלוף. היום אני יודעת שכאב פיזי חולף, אפילו די מהר. כאב נפשי – לא.
באותם רגעים כואבים ומוזרים לא עצרתי לחשוב איזה סוג של אמא אני אהיה? האם אוכל להתחבר לייצור הקטן שיצא עוד רגע לאוויר העולם? האם אאמלל אותו, כי אינני יודעת דרך אחרת? האם אדע לדאוג לכל מחסורו? מה בדיוק יהיה חסר לו, לעובר הזה שעומד להיוולד לי?
יהלי נולדה כמה שעות אחר כך. אני נשבעת שהיא התחילה לצרוח ברגע שראשה הגיח החוצה. עוד לפני ששאר הגוף היה בחוץ, היא כבר צרחה. מאז היא לא הפסיקה לצרוח. אבל אני רק ראיתי הילה של אור מסביבה, וקראתי לה יהלי, אם כי ליאור, שעמד על ידי, לא ממש ראה את האור כמוני.
את האבחנה המדויקת מי היא יהלי קיבלנו כשכבר היינו בארץ.
למעשה, לא הייתי צריכה לשמוע את זה מהרופא.
יהלי לא יצרה קשר עין, לא הביעה רגשות, ואוצר המילים שלה בגיל שלוש הסתכם במילים "אבא כועס". היא הסתובבה ימים, מניפה ידיים באוויר וצורחת. עם הזמן למדה לשיר שיר אחד או שניים, והטריפה את ליאור כששרה לו "אבא שלי זה כולם". היא אכלה במבה מתחת לשולחן, אוחזת כל גרגיר בכף ידה, מכניסה אותו לפה ולועסת גם את אצבעותיה. פרקי ידיה ואצבעותיה השחירו מרוב שנגסה בהם. היא אהבה מוסיקה, והייתה משתתקת רק כששמתי לה מוצארט בטייפ. היא הייתה מתיישבת מול הטייפ ומתנועעת קדימה ואחורה, מבטה מוטרף ולא ממוקד. אם העזתי לכבות את הטייפ, הייתה פורצת שוב בצרחות אימים. היא פחדה מאנשים זרים, ממצבים חדשים, ולא יכלה לסבול שום שינוי, ולו הקטן ביותר. אם העזתי להחליף את צבע המצעים שעליהם ישנה, הייתה מתקפלת אל מתחת למיטה, ושוכבת על הרצפה הקפואה משך שעות. היא לא למדה מעולם לשלוט בצרכים שלה, והייתה מסתובבת עם חיתול, שעם השנים גרם לה להיראות רע במיוחד.
"תחליף לה", הייתי מבקשת מליאור בקול מתפנק.
"מקסימום אני מוכן להחליף אותה", הוא היה עונה לי. "במחשבה שנייה", היה מוסיף, "לא הייתי מחליף אותה. הייתי פשוט מוסר אותה בלי תמורה".
"אתה חושב שהיא לא שומעת?"
"ואם כן, היא מבינה משהו?"
"היא מבינה שאתה שונא אותה".
"היא צודקת, אבל בניגוד אליך, אני לפחות מודה בזה".
יהלי לא שיחקה בבובות, היא אכלה אותן. עם הזמן למדה לבקש אוכל במילה אחת. למדתי לקרוא את סימניה, למדתי ש'נה נה' זו בננה, המסמלת רעב. עם הזמן למדה לומר את שמה, ולקרוא לי אמא.
את המילה "אבא", כמו שהיא, היא לא אמרה מעולם. רק צמד המילים "אבא כועס", נשמעו מפיה כמו תוכחה אחת גדולה, כמו כעס ענק על החיים.
ליאור הסתובב בבית מולה כארי בסוגר, מנסה לגרום לה לדבר, צועק, צוחק ומתייאש.
"תגידי אבא, א ב א, מה כל כך קשה?"
"נה נה נה..."
"לא בננה, טמבלית, א ב א !"
"אבא כועס".
שנים ניסיתי להכחיש. היא לא מה שאומרים שהיא. היא עוד תפתיע.
אבל השנים חלפו, ויהלי הפכה לנערה, מסוגרת בתוך עצמה, עדיין צועקת לפעמים, אבל קצת פחות. הדבר שהיא אהבה יותר מכל היה לשבת בארגז החול שבגינה הסמוכה לביתנו, ולחפור שם בור ענק, כמעט מנהרה, שבדרך פלא איש מעולם לא החריב, כמו שעושים לפעמים על חוף הים. אנשים, בעיקר אמהות צעירות, היו מגיעות אל הגינה, מתבוננות ביהלי מרחוק, מנידות ראש בצער, ואוחזות ביד ילדיהן כדי להרחיק אותם מן הסכנה. מרחוק הייתי מתבוננת בילדים בני הרבה פחות מחצי שנותיה של הבת שלי, שכבר מדברים בשפה עשירה, צוחקים בזמן הנכון, מוחים דמעה כשיש סיבה אמתית. יהלי ישבה שם בגינה שעות, מעמיקה את הבור, כאילו היא מחפשת שם תשובה לשאלה הגדולה ביותר של חייה: למה? היא היתה בוהה לעתים בילדים האחרים בגינה, צוחקת לעצמה בקולות מוזרים, והבועה סביבה הלכה וגדלה. בבית היתה מתרוצצת בחוסר מנוחה, פותחת דלתות של ארונות ומעיפה כל מה שעמד בדרכה, מחפשת אוכל, ומכניסה לפה מכל הבא ליד. לא פעם שלפתי בבהלה סיכה מתוך הגרון שלה, עיפרון מתוך האוזן, צמר גפן מתוך האף. דאגתי לה בכאב בלתי נסבל.
בתוך תוכי עברו בי מחשבות קשות, אשר בכולן ראיתי אותה בדמיוני שוכבת במיטה זרה, במקום לא מוכר, השמיכה נופלת לה בלילה, ואין מי שיכסה אותה. גירשתי את השד הקטן והרע שלחש לי שיש לי זכות לחיות חיים קלים יותר, כואבים פחות.
ליאור סירב לשתף פעולה עם החרדות שלי. נאלצתי להתמודד בעצמי עם הפחד: מה יהיה אתה כשכבר לא אהיה בסביבה? מי יגן עליה? להביא לה אח? לאמלל ילד לכל החיים ולתת לו תפקיד של שומר אחותו? לעבור שוב היריון מסויט?
יהלי גדלה, ואתה צמחה לי בלב אהבה ענקית לילדה האומללה שלי, שלא היתה אשמה במצבה. כמו גוש של דמעות וכאב הצטבר לו בתוך הגוף שלי, גוש ממאיר, שולח גרורות של אשמה, שמעולם לא השתחררתי ממנה.
אבל האור הגדול שראיתי סביבה כשנולדה, הגיע בסוף, והבנתי שהיא, יהלי שלי, הילדה האחרת, שלעולם לא תהיה מה שרציתי שתהיה, באה אל העולם בשביל ללמד אותי פרק חשוב, שאיש מלבדה לא היה יכול ללמדני. היא לימדה אותי להתבונן בה בגובה העניים, ולראות את האור שרק אמא יכולה לראות בילדה שלה.
צביה גולן
