בשעות העומס

בשעות העומס / ©רבקה ירון

בִּשְּׁעוֹת הָעֹמֶס אֲנִי חוֹשֶׁבֶת מִבַּעַד לַשַּׁיָּרוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל כָּל

הַמְּשִׂימוֹת שֶׁטֶּרֶם הִשְׁלַמְתִּי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי תָּאֶמֶת, זֹאת דֶּרֶךְ

פַנְטַזְיוֹנֶרִית לְהַאֲרִיךְ אֶת הַחַיִּים, כְּאִלּוּ מָחָר אָקוּם רַעֲנַנָּה וְאַמְשִׁיךְ

בְּמֶרֶץ כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה לִי בַּחַיִּים, וַאֲנִי מְתַקֶּנֶת אֶת עַצְמִי, הֲרֵי

נָכוֹן, לֹא מַמָּשׁ קָרָה לִי, הִזְמַנְתִּי וְזִמַּנְתִּי כִּמְעַט כָּל אֵרוּעַ, כָּל רֶגֶשׁ,

כָּל קֶשֶׁר, כָּל שֶׁנִּצְבוּ וְנִצָּבִים מוּלִי, אוֹ בִּצְדָדַי, אוֹ שֶׁהָיוּ וְלֹא רָצִיתִי

בָּם עוֹד בְּמַאֲרַג חַיַּי. הַשַּׁיָּרוֹת אֲרֻכּוֹת כָּל כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְיָאֵש אוֹ

אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם אוֹ אֶפְשָׁר לְהַבִּיט לִבְחֹן לִבְחֹר לְהֵחָשֵׂף לְהִוָּדַע

לְקִיּוּמָם שֶׁל עוֹלָמוֹת שׁוֹנִים

                                       מְשִׂימוֹת גְּרָנְדְּיוֹזיוֹת לְמִדּוֹתַי

וְלִיכוֹלוֹתַי הַמְּתֻחָמוֹת בַּזְּמַן וּבַמֶּרְחָב וּבְקִבֹּלֶת רֵאוֹתַי לִנְשֹׁם

אוֹתָן וּלְהַפְנִימָן. בִּשְּׁעוֹת הָרֹגַע אֵין שַׁיָּרוֹת: יֵשׁ זְרִימָה. כְּאִלּוּ

הָרַמְזוֹר בְּאָדֹם הִתְחַלֵּף לְיָרֹק. וְאָז מִסְתַּבֵּר שֶׁהַיָּרֹק

מֶשֶׁך זְמַנּוֹ קָצָר מְאוֹד, קָצָר מִדַּי, וְ

הִנֵּה שׁוּב הָאָדֹם

.