הבית של הפיה אַנְגֶה
הרבה סיפורים מסופרים על מגורי הפיות על העץ אובות. אובות הוא עץ זית.
האלה שבראה אותו חשבה אלפי שנים קדימה וידעה תפקידו בעולם. אבל ומעולם לא היה בה ענין להתעסק בפרטים הקטנים.
הפיות גרות בזיתים.
מה קורא לזית עת הפיה מסיימת חייה בתוכו?
האם הוא נושר?
האם הוא מומר לצורת קיום אחרת?
ובכלל, איך נוצרים הזיתים אם ציפורים וחרקים לא מגיעים לאובות ולפרחיו על מנת להאביק אותם?
סביב ווּ ישבו עשר פיות חדשות, זה מקרוב הגיעו לאובות.
הן שרו את חייהן של עשר פיות וותיקות שעברו לעולם אחר, והשאלות התרוצצו בראשיהן, כפי שקרה ל- וו עת היתה במעגל דומה לפני מאות שנים.
הקשבנה אחיות שלי, הקשבנה היטב, כי אספר רק פעם אחת. כי זה סוד שאין לשיר אותו, אין לדבר עליו. רק אחת מכל הפיות היסטוריוניות מופקדת עליו. עת היא עוברת למהות אחרת, העץ אובות בוחר בעצמו את שומרת הסוד.
ואני נבחרתי להיות שומרת הסוד לעוד הרבה שנים.
הגעתי לאובות לפני שנים רבות, כבר לא זוכרת כמה שנים. כשנוזל החיים באותו בוקר הטיל אותי לימים בהם זחלתי על החול הרותח, כשגופי נכווה לכל אורכו, לדבר ידעתי מעט, לצרוח ולצווח את שם אמי ידעתי. וצרחתי ובכיתי, עד אשר קולות השירה סחפוני אל העולם הנפלא הזה.
למה הפכתי?
גופי הכואב נעלם .זוג כנפיים עדינות לי, שקופות. הן צומחות בדיוק במרכז בין שתי שכמותיי. יש לי גוף של אשה. קטנה או גדולה – לא אדע. ליד האלה אני קטנה, ליד הילדות שמגיעות לכאן בטרם הומרו, אני גדולה. לא ראיתי ופגשתי בני אנוש למעט אותן ילדות קטנטנות. אני לא יודעת לדבר כמו בני אדם, גם אתן לא יודעות. אנחנו שרות, שירינו באים מנוזל החיים.
ואיפה אנחנו חיות?
ביתנו חדר אובלי, מלא בריח הזית. כשאנחנו מתבוננות באובות, כשאנחנו מחוץ לחדרנו ביתנו נראה כמו זית שלא יכול להכיל את גופינו, אבל מדי ערב אנחנו נכנסות לחדרנו, שאינו קטן כלל. הכיצד?
אלה הבתים שלנו שיצרה אַנְגֶה.
היא כבר אלפי שנים לא פה, אבל המורשת שלה אתנו.
עם בואה לאובות היא אמרה לאובות, אז צעיר, בעל רצון עז לרצות את אמו שזית קטן לא יכיל פיה גדולה. ואיך היא יכולה להיכנס לתוך פרי קטן כזה. אובות יצר פירות גדולים, פירות שלתוכם יכלו הפיות להיכנס, אבל פירות אלה דרשו מאמץ אדיר מאובות. לשאוב ממי נוזל החיים. הם גם נשרו מהר מאוד, כאן וו צחקקה קצת: נפלו, כי היו כבדים מדיי. וכמה פיות התעוררו בבוקר על האדמה ולא בביתן על העץ.
אז, הוסיפה וו, אז היה מסוכן מאוד.
אובות עוד לא יצר עם האלה את מחסום האשליה הדי קשיח בינו לבין העולם. חיות המדבר הצמחוניות אכלו את פירותיו הגדולים, מלאי עסיס נוזל החיים, והשמועות מספרות שכמה פיות נקלעו לקיבות אלה, והאלה נאלצה ליצור הסכם עם האל האחראי עליהן, על מנת שיצאו בצורה מכובדת מגוף החיות ויוחזרו לאובות.
אַנְגֶה חשבה רבות ושאלה את אובות: מה הגודל שלנו? אחרי שאנחנו הופכות לפיות, מה הגודל שלנו?
היא היתה פיה מכשפה ממדרגה ראשונה. משהבינה שלאובות אין מושג קלוש לגבי הגודל של הפיה החיה על ענפיו ובתוך פירותיו, משהבינה שהפיה עצמה בתודעתה יכולה לקבוע את גודל חדרה, היא הטילה כישוף הישר לנוזל החיים של אובות. להתנגד הוא לא יכול. הכישוף מאז חלק בלתי נפרד מנוזל החיים. כל פיה קובעת כרצונה את גודל חדרה האובלי. מבחוץ?
אחיותיי האהובות, סיימה וו, הפירות אינם קטנים, אבל גם לא גדולים. הם לא נושרים או נופלים לאדמה במשך כל ימי חיינו.
וכצפוי השאלה – מה קורה לפירות כשפיה מסיימת חייה על העץ?
