הוא קיבל במה

בערוב ימיו הוא קיבל במה

והוא מיד ידע

כי הוא פועל בשמה

של האומה.

כל בוקר היה כותב

מכתם אחד או שניים,

היה מתאר את הידיים הנקיות

של "אנשי שלומנו"

מול אלה המגואלות בדם,

של אויבינו.

הוא כתב על ה"בהמה",

ההיא מהמפלגה הלא נכונה,

זו שתמיד נואמת על שנאה,

גם היה נוקט בדימויים ציוריים:

נהמת החיה , הטרף לזאב

צווחת העורב.

הוא לא הסתיר את כוונותיו בערוב ימיו, 

את צבעיו,

הוא כתב על הכאב הרב,

שלו ושל חבריו.

הוא סירב לגעת

בפצעיהם של האחרים,

הוא לא הכיר

בזכות קיום לזרים.

כשיבשו מעייניו

החל ממחזר עצמו לדעת,

תמיד חזר על התביעה

למנהיג חזק והלאמה,

הוא טען כי רק מנהיגים לאומיים

יוכלו לקיים את האומה,

לעולמים.

דברים שברוח

לא באו לו בפשטות,

כל שטות, כל קונפליקט פעוט

היו גוררים אותו לוויכוח,

אז היה נוהם כבהמה

והרי תהייה... האם הודגמה כאן תופעה

הנובעת מכך

שבערוב ימיו הוא קיבל במה?