בולען- מאת אביבה ראב שוחט

כשאת, אמא, השבת את נשמתך לבורא עולם,

הרגשתי שבתוכי נפער בולען.

בולען המכיל  את החלל שהותרת במותך,

ובולע אל תוכו הכל מכל: תערובת של חויות וזכרונות,

והשיגרה של שנותייך האחרונות.

הרי הייתי מתוכנתת כמו שעון שויצרי לעזוב בצהרי היום הכל,

ולנסוע לבקרך אוכלת ארוחת צהריים

בבית האבות שבו שהית, שכן לא ניתן לומר שממש שם חיית.

גם אם לא תמיד חייכת, בדרך כלל לא,

גם אם לא רצית, הייתי יושבת לצידך

ומאכילה אותך בכפית.

ואחר כך היינו פוסעות יחדיו, אט אט,

את עם הליכון, ואני לצידך,

תומכת בך, עוזרת לך, לגמוע את המרחק הלא גדול

במטרים, אבל מרחק ניכר בשבילך,

להגיע לחדרך, למנוחת הצהריים.

כעת את שרויה במנוחת עולמים.

ובעולמי שלי נפער חלל גדול, 

כמו בולען שלתוכו נשאבו ונבלעו כל החויות

והזכרונות, מין בליל משונה של טוב ורע,

ותחושת חוסר ויתמות קשה.

  @ כל הזכויות שמורות לכותב