וְאוּלַי רַק חֲלוֹם חָלַמְתִּי

וְאוּלַי רַק חֲלוֹם חָלַמְתִּי/  יהושע רוזנברג  

 וְאוּלַי רַק חֲלוֹם חָלַמְתִּי

לֹא אֶל בֵּית עוֹלָמֵךְ הָלֹךְ הָלַכְתָּ, 

אֶל בֵּית הספר שַׂמְתְּ פְּעָמַיִךְ   

כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתְּ אֶל תלמידיך,

בָּאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ   

וְאֵלַי שׁוֹב תָּשׁוּבִי לְעֵת עֶרֶב        

וְאוּלַי רַק חֲזוֹן שָׁוְא חֲזִיתִי  

לֹא בְדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ הָלָכְתְּ,

כהרגלך אֶל בֵּית שכנתנו סרת

לכוס קפה של רעות וידידות

וּלְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן הַבָּיְתָה תָשׁוּבִי

וְאוּלַי שְׂעִפִּים, בִּעוּתֵי לָיְלָה, הָיוּ לִי  

לֹא אֶל בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי הָלָכְתְּ,

אֶל קופת חולים להתנדב יצאת

מאירה פניך לכל חולה וסובל

חברה לרופא ולרופאה, לאחות ולפקידה

ובסיימך המשמרת אֶל קיננו תבואי

אך כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה,

בְּצֵאת נַפְשֵׁךְ אֶל עפרך שַׁבְתְּ,

לֹא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה נאספת אֶל עַמֵּךְ,

הוֹרַדְתִּיךְ אֶת יוֹרְדֵי בוֹר, אֶל עַם עוֹלָם

וְעַתָּה לֶעָפָר תִּשְׁכְּבִי אשחרך וְאֵינֵךְ     

וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם

עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ,  

אֵיכָה אֵשֵׁב בָּדָד 

נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר?