מיותרות

מהשקט הזה של רגעי מיותרות עמוקים, 

מתיישב על בלון דמיוני, 

מקפץ אני 

בין סרטים אחרונים שראיתי לכתוביות של סוף חיי, 

אני חי. 

אי אפשר להאשים אותי שאני לא מתקיים, 

מבזבז אוויר, תורם לקהילה הקטנה של האנושות 

ומשתתף בפסטיבל המקרי הזה 

של חיבה מזויפת בין תשע לחמש. 

כולם משחקים את המשחק 

רק שלעתים אני מרגיש לא הטייפ-קאסט המדויק לתפקיד 

ואז ואז ואז נכנס לו מיסטר הייד, 

סוגר את התריסים ומוציא אותו ממני 

כמו בלון שמתרוקן מאוויר, 

חובט בקירות וצועק על שאינו ראוי לצעקות, 

מתנפל בהרף עין על המוסיקה הרועשת 

ובעיקר עוסק בתכנית על 

שתסיים את חייו האומללים של ד"ר ג'יקל. 

ואם יגידו לך פתאום שהאדון הייד הוא הוא ולא אחר 

הינו האלוהים שלך 

ויעמוד הוא מולך, להבה מול בקבוק תבערה ביישן. 

האמת, איך היא בלתי נסבלת לפעמים. 

הדברים שאתה מעז לחשוב על עצמך 

ברגעי מיותרות עמוקים. 

הצורך המתועב שלך בעצמך, 

ברגעים קשים, 

באהבות בלתי אפשריות מכורח רצון, 

להיות אחר מכולם, 

להאמין שאתה יכול להיות כמו כולם, 

אנחנו מקבילים!