סוקרטס, העורב ואני
ישבתי בחצר הקפיטריה של גילמן*. עשר בבוקר, לגמתי את "הַדּוֹזָה", הפוך לוהט . לא הרחק ממני נִבְּטוּ אלי פני סוקרטס. מפוסל באבן וברונזה מחזהו ומעלה, על תיבת שיש לבן מוגבהת, מרובעת. מצחו הרחב מתקמר בקשת מושלמת, מבטו מרעיף עמקות, שלוות דעת טהורה, נוסך עֹז רוח קדום בשעתו האחרונה בבשר. לידו, יצוקה כוס הרעל שלגם עד תום.
למרגלות השיש עמד פח-אשפה מגולוון. עורב זקן עמד על שפתו כלוליין ונבר לתוכו עם מקורו החזק, השחור. משלא מצא את מבוקשו, זינק מעלה ונחת על תיבת-השיש, כְּזֶרֶת מזקנו של הפילוסוף. שתי עיניו פחם נוזלי קרוש, סרקו סטודנטים חולפים ושבים, יושבים סביב שולחנות פזורים על הרחבה המרוצפת, שותים ואוכלים ומשוחחים או עסוקים במחשב נייד, ועוברים על חומר כתוב בדפים. וכמובן, חלקם אחזו במכשירים מלבניים קטנים בצבע שחור או כסף, משמיעים לתוכם קולות מקוטעים שנשמעו לו מוזרים ומסובכים, אך עם הזמן הוא החל מבין את שפתם, אף שלא יכול לדברה.
מקצה הגג עלתה השמש אל כיפת חורף תכולה נקיה, מפילה אורה וחומה על רחבת הקפיטריה מבעד לעלוות הָאַלְמֹגָן והַסִּיסָם-הוֹדִי והזית, שנישאו וסוככו משני צדדיה.
התבוננתי בפני סוקרטס. בעיני-רוחי ראיתי את תלמידיו עומדים סביבו בתאו בגלימות לבנות ובגווני הים, צופים בחרדה לתוך צלילות עיני הדבש שלו, בכל שינוי הבעה זעיר בפני מורם הדגול. בניע עפעפיו היורדים כמסך בלאט אט, בקמטי מצחו וסביב עיניו, בסנטרו הדומה לאגס הפוך אך נחוש, בכל זיע בקצות שפתיו שכבש באדנות עצמית מופלאה. מרטיבים ביראה את שפתיו הסדוקות במטלית שטבלו במי מעיין זכים, שנשאו לתאו בכד חימר אדמדם. סנה אהבתם בוער, מוקרן ממוקד אליו, למורם האהוב. מתייחדים עימו. דמעות צורבות גולשות להן על לחייהם כילדים קטנים, למול הארס המתפשט בדמו ומשתק את גופו וגפיו ואת פניו, בהדרגה.
ואז, נשמע קולו חלוש:
"הארץ, הרחק מתחתי, ככדור. כדור כחול, חום."
ואחר-כך בקול קלוש:
"אלף שמשות זוהרות לקראתי. "
חיוך צח מזהיר את פניו, נקפא בן.
שבתי לחצר.
העורב פרש את כנפיו השחורות ועופף אל שורת חלונות הזזה בקומה השניה, נחת על אדן אלומניום שחלונו פתוח, וצפה פנימה בשיעור. במאמץ קל יכולתי לשמוע את הדי דבריו הבוטחים של המרצה, שדנו בפילוסופיה של יוון העתיקה.
"קראאק קראאאא, קראאאק" - קרא העורב בקולו השורט.
מיקדתי את לבי לקריאתו, ונדמה היה שקלטתי:
אתם פילוסופים, אתם?
וקריאתו מהולה היתה בגיחוך. חיוך מבודח צף בשפתיי.
מתוך הכיתה נהרו הדי צחוק. כדור נייר שכווצ'ץ' מִדַּף, הועף לעבר העורב, החטיא והמשיך בקשת מבעד לחלון בּוּל לתוך מזרקה קטנה בגינה, קרוב לשולחן שישבתי, צף לו בירוקת מימיה מעל דג זהב בודד, ששחה בשלוה דמומה בתוכם.
קיפץ העורב לענף זית שטיפס עד סמוך לאותו החלון, וקרא שוב:
"קראאה קר'-אהה, קראה קראאק"
שוב מיקדתי לבי, ודומה היה לי שאמר:
חמורים נוערים, זה מה שאתם.
ושוב פרצו גלי נעירות מתוך הכיתה. הפעם, נתלה חיוכי בשני אוזניי כקופיף בין ענפי עץ קוקוס עמוס פרי. שלחתי לעבר העורב מבט אהדה ותמיכה, ולהפתעתי הרבה, הוא סובב ראשו לעברי, והנהן אלי.
ה'הפוך' שלי כבר התקרר. קמתי וקרבתי לִפְּנֵי סוקרטס. מאפרה מאלומניום, מלאה בדלי-סיגריות ואפר, מונחת היתה על ריבוע תיבת-השיש, כאילו שהוא עישן את אותן סיגריות ומעכן בתוכה. נעמדתי מולו, בוחן בהערכה את הפנים שכך פוסלו, שאלתי עצמי - כך היו פניו?
זרקתי את הכוס החד-פעמית לתוך פח-האשפה המונח למרגלות תיבת-השיש, והזזתי אותו לפינה אחרת בחצר. כששבתי לקחת את המאפרה הגדושה מפניו של סוקרטס, שמעתי מעלי את משק כנפי העורב, והרמתי ראשי.
עֲלֵה-זית טָרָף נפל לעברי מפיו, וקולו חורק נישא תוך כדי המראתו בין העלוות:
"קרא, קראאוו קר-ראאאה."
ובלבי שמעתי:
- - -, - - - - - - - - - - - -.
אך לא אוכל לאמר לכם, שמא תסקלו אותי.
* גילמן - בנין הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א.
