הקדמה קצרצרה לפני פרק חשוב ומכריע בהחלטתו של צביקה, האם להתקדם בקשר עם פייגה.
הבעיה העיקרית שעמדה בפניו: מה המשמעות של 2 הפגישות שהיו לו עם חנה ויס.
- האם זו התחייבות להמשיך איתה, והתחייבות צריך לקיים!
- האם גרם לחנה להבין שמטרתו היא רצינית, ואם כן הרי זו אונאת דברים האסורה מהתורה.
- לשם כך הוא צריך חוות דעת מוסמכת בטרם יתקדם עם פייגה.
- לכל הנ"ל הוא צריך להיפגש עם ראש הישיבה או המשגיח.
בני-ברק, חול המועד פסח תשל"ב
צביקה , הרב יחיאל-מיכל שפירא
את תפילות ימי השבת והמועדים, נהג צביקה לקיים ב"שטיבלעך" שבקרבת ביתו. סבר שאין טעם להרחיק עד הישיבה כדי להתפלל, וגם לא רצה שזמני הארוחות של אימו ושלו, יתעכבו מפאת המרחק בימים אלו.
הפעם חרג ממנהגו, והגיע להתפלל את תפילות חול המועד של חג הפסח בישיבה, בתקווה לפגוש שם את המשגיח, הרב שפירא, ולהיוועץ עמו על הספקות הרבות שניקרו במוחו. הרהוריו הרבים מנעו ממנו להתפלל בכוונה רבה, כפי שנהג תמיד. כעת המתין בחוסר סבלנות לסיום התפילה הארוכה, שכללה גם הוצאת ספר תורה ותפילת מוסף.
המשגיח, שישב בכותל המזרח שבמרחק גדול מהכניסה, הבחין בצביקה ותמה מה מעשהו כאן.
מיד עם סיומה של התפילה, ניגש צביקה אל הרב שפירא, לחץ את ידו בחום וביקש לשוחח עמו לדקות אחדות.
"יודע אתה, צביקה, בביתי ממתינים לי לאכילת 'פת שחרית'." אמר המשגיח, ולאחר הרהור קל שאל: האם נוכל לדחות שיחה זו למועד מאוחר יותר?"
"כן, כבודו." ענה צביקה, ושאל, "הנוכל לקיים אותה היום, אחרי תפילת ערבית?"
משהבין המשגיח, בחכמתו כי רבה, שדבר-מה דחוף עומד על הפרק ואינו סובל דיחוי, הרהר מעט וענה: "בוא עמי אל ביתי, נאכל 'פת שחרית' של חול המועד ונדבר."
צביקה הופתע לחלוטין. הכול ידעו שהרב שומר על פרטיותו בקפידה רבה. מעטים היו האנשים – לבטח לא התלמידים בישיבה – שביקרו אי-פעם בביתו.
פעמים רבות הפצירו ברב שפירא, לגור בדירה הנמצאת במתחם הישיבה, אך הרב סירב תמיד בטענה שאינו רוצה לגזול מכספי הישיבה. לטענה זו נוסף גם הרצון להימנע ממראית עין, ובעיקר רצה לבלות עם רעייתו בפרטיות ביתם זמן רב ככל האפשר. את פגישותיו ושיחותיו עם תלמידים ורבנים גדולי תורה, היה מקיים במשרדו שבישיבה.
צביקה, שראה בהזמנה כבוד גדול, אמר: "בשמחה רבה."
אחרי הליכה קצרה – מרחק שני גושי בניינים מהישיבה, הגיעו אל ביתו של הרב.
הרב, כהרגלו, נקש שלוש נקישות קצובות על הדלת, פתח אותה ונכנס אל חדר המבואה הגדול ששימש כחדר אורחים וגם כחדר אוכל. הקירות, הבחין צביקה, ספונים היו במדפים עמוסי ספרים – בעיקר ספרי קודש.
הרב שפירא וצביקה, נטלו את ידיהם והתיישבו אל שולחן האוכל שעליו מונחת הייתה מפה לבנה, שהרי נהוג לכבד את חול המועד כמו המועד עצמו. גם ריח תבשילים עלה באוויר. אחרי שרעיית הרב הגישה להם את הארוחה ובקבוק יין לכבוד חול המועד, פרשה אל אחד החדרים, זאת משום שלא נאה היה לנשים לשבת במחיצת אדם זר, גם אם הוא מתלמידיו של הרב.
משסיימו שניהם לאכול ובירכו את ברכת המזון, פנה הרב אל צביקה, ושאל אותו: "ובכן, צביקה, כיצד אוכל לסייע בעדך?"
צביקה היסס מעט לפני שענה: "כבוד הרב, זקוק אני לעצה באשר לשידוך שהוצע לי על ידך."
"האם מתכוון אתה לבתו של ר' יחזקאל?"
"כן. העניין מסובך מעט, נכנס גורם נוסף אשר מעמיד בספק את העניין."
"אין דבר מסובך מסוגיה תלמודית קשה." אמר הרב, והוסיף, "אך ספר לי מהו אותו גורם, ונראה כיצד ניתן לפתור את הבעיה."
צביקה תיאר בפני הרב את השתלשלות האירועים עם פייגה רוטשטיין; פגישתם האקראית באוטובוס, המכתב שכתב לה והפגישה הקצרה שהגיעה בעקבותיו, חידוש הקשר שיזמה ביניהם וגירושיה.
משסיים את הסיפור על שיחת הטלפון הקצרה וסיכומה, אמר צביקה: "אני פשוט אוהב אותה ואני מאמין שגם היא אוהבת אותי, כך לפחות הבנתי מאופן דיבורה."
"אם כן, איני רואה היכן הבעיה. אם הדברים הולכים לכיוון טוב וקיימת הבנה, צריך לעשות את ההשתדלות להביא לגמר טוב."
צביקה נדהם מתשובתו. הוא לא העלה על דעתו שכך, בפשטות, יפתור את העניין. בלבו הרהר, האם יש דברים שהגיעו לאוזני הרב?
"ומה עם חנה וייס? הרי נפגשתי איתה פעמיים, האם אין בזה אונאת דברים?"
"האם הבטחת לה משהו?"
"לא! היו אלו פגישות הכרות קצרות, טרם הגענו לדבר על עניין רציני."
"אם כן, אין בכך כלום. השאר לי את העניין; אם אחרי הפגישה עם פייגה תאמר לי שיש ביניכם הבנה – כפי ששנינו מקווים שיהיה, אפגוש את ר' יחזקאל, ואגיד לו שהשידוך עם בתו לא ייצא לפועל." אמר הרב שפירא, ושאל, "האם מקובל עליך?"
"מקובל, כבוד הרב."
"כעת ספר לי על הגברת המדוברת. האם אמרת רוטשטיין?"
"כן, כבוד הרב. משפחת רוטשטיין, מרחוב מאה שערים בירושלים."
הרב חכך מעט בדעתו. זכר את הפרסום הרב על גירושיה של נכדת האדמו"ר הגדול, רבי יהושע-לייב הורוביץ זצ"ל, מבנו של הגאון נפתלי-צבי, שגם בבני-ברק ידוע היה בקרב הרבנים החשובים כענק בתורה, ותהה בלבו האם מדובר באותה בחורה.
"זה שיצרה איתך קשר ישיר ולא דרך צד שלישי – כמקובל, לא נראה לך מעט מוזר?"
"איני יכול להציע לכבודו תשובה לשאלה זו." ענה צביקה, והוסיף, "אפשר שאינה רוצה לערב איש בדבר. כל שאני יודע, שאנו מעוניינים להיפגש לאחר חג הפסח במקום כלשהו בירושלים, לדבר ולבדוק אם יש לנו עניין משותף. אך איני רוצה לעשות דבר ללא עצה, על כן ביקשתי בעצת כבודו."
"נו, שוין, אפשר שמעז יצא מתוק. אם מאת ה' היה הדבר, אין מי שיוכל למנוע מהלכים אלה. לכתך לשלום." אמר הרב, ובמילים אלו סיים את השיחה.
צביקה יצא את בית הרב בצעדים בוטחים. אפשר, חשב לעצמו, שפייגה, היא המיועדת לו – זיווגו מהשמיים.
עתה גמר אומר בלבו, לכוון את מעשיו ותפילתו לקב"ה להצלחת המהלכים הבאים.
ירושלים, חודש אייר תשל"ב
פייגה\צביקה
כבכל ערב בהגיע השעה 19:00, שפרה הדליקה את הרדיו הישן שלה להאזין לחדשות. קריין החדשות, ציין שהמון רב נוהר להר מירון אל קברו של התנא רבי שמעון בר-יוחאי, לרגל ההילולה והדלקת המדורה המסורתית ערב ל"ג בעומר.
כעת המתינה לבואה של פייגה מעבודתה הזמנית כסייעת בבית-החולים ביקור חולים, שאותה סידרה לה אימה. רצתה שתסביר לה מעט על ההילולה וכן על התנא הקדוש.
חלפה כחצי שעה, ושפרה שמעה נקישה על הדלת, אולם בד-בבד גם הטלפון צלצל. שפרה הרימה את שפופרת הטלפון ואמרה: "נא להמתין." ניגשה לדלת, ופתחה אותה לפייגה שעמדה בפתח.
לאחר ברכת שלום, ניגשה פייגה להכין משקה קר לשתיהן. כדבר שבשגרה, שאלה את שפרה: " מישהו צלצל אליי?"
רק עתה, שפרה נתנה בדעתה ששכחה מהטלפון שעזבה עת ניגשה לפתוח את הדלת לפייגה. משהרימה את השפופרת, כבר לא היה איש מעבר לקו.
"כן, היה טלפון, אך איני יודעת מי זה היה. ניגשתי לפתוח לך את הדלת ובינתיים הוא ניתק." ענתה שפרה.
"האם חושבת את שהוא יתקשר שוב?" שאלה פייגה.
שפרה, שממרום גילה וניסיונה נמנעה מניחושים, שאלה: "מנין לך שהוא זה שהתקשר?" והוסיפה, "נמתין ונראה."
אולם לפייגה לא היה ספק מי היה המתקשר. החג עבר, וכעת כבר אמצע חודש אייר. עלה במחשבתה שאפשר שהתקשר בשעות שלא היה איש בבית, קיוותה שלא יתייאש וישנה את דעתו.
"האם רוצה את לאכול משהו?" שאלה שפרה.
"לא, תודה." ענתה פייגה, והוסיפה, "אכלתי כריך בבית-החולים, ושבעתי ממנו למדיי. אני חושבת שאלך להתקלח."
משפנתה לכיוון המקלחת, צלצל הטלפון. פייגה רצה לעבר המכשיר.
"הלו?"
"ערב טוב, מדבר צביקה."
"ערב טוב, צביקה. מה שלומך?"
"הכול בסדר אצלי." ענה צביקה, ושאל, "רציתי לדעת אם את עדיין מעוניינת שניפגש?"
"בוודאי. ענת פייגה, "היכן יהיה לך נוח להיפגש ומתי?"
"מה דעתך, שניפגש מחר ב'בנייני האומה' בירושלים בשעה שבע בערב?"
"אם זה אפשרי, הייתי מעדיפה שניפגש ליד המסעדה שבקרבת ביתה של שפרה, משם נוכל לרדת למרכז העיר. מה דעתך?"
"אין לי בעיה, רק שזה יאריך בעוד חצי שעה את הנסיעה אלייך. אם כן, האם תסכימי על שעה שבע וחצי ליד המסעדה הקטנה?"
"אני מסכימה."
"כמעט שנה לא ראיתיך, וגם זה היה לזמן קצר, כיצד אוכל לזהות אותך?"
"למעט כיסוי הראש, לא השתניתי כלל. וחוץ מזה, בטוחה אני שאזהה אותך."
צביקה חייך לעצמו, ובלבו חשב איזו הפתעה מחכה לה.
"להתראות מחר." אמר צביקה, וסיים את השיחה.
"מה דעתך, שפרה, האם יהיה לי חתן בקרוב?"
"איני יודעת, אדע רק כאשר הדברים יקרמו עור וגידים."
חג שבועות- חג מתן תורה - שמח לכל הקוראים, הכותבים והמגיבים.♠
