זעם

חמוש בלא יותר מאשר מילותיו החדות כחרב ובירכת אהובתו כמגן יוצא המשורר אל הקרב, מנשק לשלום את רעייתו מבלי לומר דבר, שמא יתפרשו מילותיו אלה כאחרונות ובכך יחרוץ את גורלו, והיא מברכת אותו שישוב לביתו, אל זרועותיה שם תברך  אותו עוד שנים רבות במילותיה. יריבו, כך ידע, אין הוא אוחז בברכה כזו שעתה עליו מגנה, אך מילותיו על לשונו ארוכות וארסיות הן כחנית שלחודה רעל.

לקראת שקיעה ניצבים זה למול זה השניים בשדה חיטה בשלה, האחד עם חרבו ומגנו ויריבו עם החנית שבידו, אומדים במבטם את המילים שבעיניו של היריב שמולם, את גופם לא מניעים וגם בנשימה ממעיטים, בוחנים, בגרונם מגלגלים את המילים, בליבם את תוצאות הקרב חוזים.

שקיעת החמה, היריב ובידו החנית מרימה אל על ונועצה באדמה שלרגליו, כורע בירכיו בכניעה ומישר מבט אל מביסו. המשורר משיב חרבו אל נדנה ומרכין ראשו בכבוד ליריבו המובס. אהובתו פורצת אל מחשבותיו בחרדה ומפנה תשומת ליבו לקול שריקה ברוח, לוחשת לו על הסכנה החדה המעופפת לכיוונו. ידו השמאלית כבובת חוטים ללא דעת מרימה המגן שבה בדיוק לזמן סוף מסלולה של החנית שעתה הוסתה מכיוונה.

בזעם מישר המשורר מבטו אל יריבו שעתה עומד ועל פניו ארשת בעתה, שולף חרבו מנדנה ומזנק לכיוונו, משליך את מגנו ארצה על מנת להקל על זרימת זעמו אל רגליו הנוהמות אל עבר טרפן.

משהרים את ידו להנחית מכת מוות מקצה חרבו חש הוא בכאב מפלח את שרירי ליבו ומבשר לו על מותו ועל טעותו, יריבו נעץ בו את פגיונו בפלג גופו שכבר לא הוגן על ידי ברכת אהובתו. ארצה על גבו הושלך המשורר ובו צער על טעותו, "סלחי לי אהובתי", לה הוא לוחש, "זנחתיך בזעמי ובחיי על טעותי שילמתי".